דף לזכרו של אלי ינאי ז"ל
אלי נולד וגדל בעין גב לאורי וצילה הקל ינאי . בגיל צעיר התיתם מאימו צילה הקל אך אומץ בחום ע"י אידה שהתחברה עם אביו. לאחר השרות הצבאי עבד בבריכות בקיבוץ . בשנות ה70 העתיק את מגוריו לדרום אפריקה שם עבד בחווה חקלאית ושם נולדו לו בנותיו תרצה וחווה. בשנות ה90 חזר למשק התחבר לאירנה ועבד במסעדה ובתירות בתור קנין ומוכר משקאות והמשיך לדאוג לאידה ז"ל . בשנים האחרונות התחבר עם מורין שדאגה לו עד ימיו האחרונים . אלי היה חיכן וחברים תמיד סבבו אותו. אנו משתתפים בצער המשפחה . יהי זכרו ברוך.
הוריו של אלי חיו עם צלקות , צלקות של אידיאלים תובעניים ושל מאורעות , קשיי המרד נגד הגורל העוול והרצח הטביעו את חותמם על חייהם.
אורי היה איש החלוץ הפולני. מבית מסורתי, מורד, מדריך שעשה כברת דרך עם המשוררת הצעירה פניה ברגשטיין בפעילות תרבותית תובענית. הוא הגיע כמדריך להכשרה הרדיקלית ביותר בהחלוץ הכשרת קלוסובה. בהכשרה זו הטיפו להפעלה מתמדת של הרצון. חירות מוחלטת אך דלות נוראה וכלל אחד : אסור לבקר בבית ההורים. הכל היה מכוון להרפתקה הגדולה שבכולן : עלייה לארץ ישראל.
אורי עלה ארצה והצטרף לאחד מקיבוצי קלוסובה גבעת השלושה. הקים משפחה ונולדו לו הבת עופרה והבן יצחק.
הוא היה איש מפלגה ואהב לצאת במלחמותיה. שולף מתמיד של חרבות סיסמאותיה. הוא גויס לפלמ'ח ונקרא לדגל השליחות. הוא היה מעפיל הפוך : עלה על אניית מעפילים שהביאו עולים לארץ כדי להפליג בה אל הגולה לחפש את שרידי החלוצים ולארגנם לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
צילה אמו של אלי היתה חברת תנועה נלהבת . בזמן שהרוסים כבשו את לטביה נישאה למי שנשאה אך עם הפלישה הגרמנית נמלטה לקצווי רוסיה הסובייטית. שם נדדה רעבה עם חבריה ותמיד דאגה לחבורה.
עם הניצחון על הנאצים השתתפה בבריחה האגדית מרוסיה לגרמניה כדי להתקרב למחוז חפצה ארץ ישראל. בגרמניה פגש אורי את צילה. התקשר עמה ועלה יחד עמה ארצה לקיבוץ עין גב הקיבוץ שנוסד על ידי חבריה לתנועה. הוא הביא את חניכיו בוגרי תנועת נוח'ם לעין גב. הם לחמו כאן במלחמת העצמאות וייסדו את קיבוץ נצר סרני.
פרי אהבתם של צילה ואורי היה אלי. בימים ש לאחר הלידה כולם ציינו שצילה מאושרת.
אז הגיעה מלחמת העצמאות. צילה ואורי נשארו בקיבוץ בעוד אלי פונה עם שאר התינוקות. הפרידה היתה קשה. צילה שבה לימי החרדה והמתח. עם שובו של אלי מן הפינוי חלתה צילה. היא נלחמה על חייה עד שנפטרה. אלי היה בן כשנתיים. אשתו של מרדכי נוישטט חברתה של צילה העניקה לבתה את השם צילה לזיכרה.
ארבעה מן החבורה של העולים שהגיעו מאירופה לאחר המלחמה נפטרו בעין גב והותירו עוד פצע מדמם
אידה היתה בת של יהודי חרד ואחות לקומוניסט קנאי. עם עלייתה של אידה ארצה ניתק אחיה את יחסיו עמה כי כתבה לו מכתב נלהב על ארץ ישראל. היא עלתה למשק הפועלות בעפולה ומשם הגיעה לחצר כנרת הצטרפה לחבורה הלטבית והיתה אחת מהמייסדות של עין גב. היא נישאה ועברה את כל המשברים של קיבוץ המתחבט בשאלות של המשפחה. ילדים לא היו . נישואיה עלו על שרטון. אחרי מותה של צילה התקשרה אידה עם אורי. אלי מצא את ביתו. אידה שהיתה מאד ממוקדת במשימותיה ומצליחה בעבודתה הקדישה לאלי אהבה רבה. אורי ואידה נישאו רשמית רק כשנזקקו לדרכון. אלי היה אז כבן 25.
אלי צמח נגד הקוצים ההיסטוריים מהם סבלו הוריו. הוא ביקש משהו אחר : חיוך, חברה, אהבה. לא מהומת עולם אלא קומץ חברים וטיפול וליטוף בעלי חיים. הוא ביקש שקט. הרעש היחידי מבחינתו היה במגרשי הכדורגל שאהב. כנער כבר עבד כדייג יושב בסירת הלוקסים בלילות נהנה מהים שכה אהב . בו הוא קיבל חיזוק רומנטי. את הקר עם המים לא ניתק ועבד בבריכות הדגים של עין גב אחד ממקומות העבודה התובעניים ביותר בקיבוץ.
הוא מצא את אהבתו שבאה מרחוק. . כשביקש למכור גורי כלבים הקיבוץ לא הבין והוא החליט לתפוש מרחק. לא להיפגע מקוצי הקיבוץ. נדד לדרום אפריקה הקים חווה לגידול חיות אך נשאר קשור ל=D7רץ ולקיבוץ. שם נולדו לו שתי בנות צילה וחווה איוו בנות לג'ני ולחסיה. זכרה של האמא צילה עבר מדור לדור.
אהבתו למשפחה על כל סניפיה היתה חלק בלתי נפרד מחייו. הסרטן היה האויב עמו נלחם. בשנות השמונים ביקש להתקבל חזרה לקיבוץ כי הרופאים איימו עליו שיש לו זמן קצוב לחיות בגלל סרטן העור. הקיבוץ הסכים אך הוא לא בא. הוא האמין תמיד כי יוכל להתגבר על המחלה. אחרי שנים שב ארצה הוא התקשר לעבודה שנתנה ביטוי לקסם האישי שלו, ליכולתו ללוות בני אדם בחיוך . הוא עבד בתיירות. יצר קשר מאיר פנים ומיידי עם קליינטים מכל העולם. אלי התקשר עם אירנה . הם באו מעולמות מאד שונים זה מזה אך נרקמו חיים שלווים ואוהבים. עד שהמחלה פגעה בה. אלי ליווה אותה עד שנפטרה. הוא המשיך בחייו, האמין באהבותיו , בחיי היחד ובחיות אותן המשיך לגדל. לאושרו הגדול זכה להיות סבא.
בימיו האחרונים כאשר כבר לא יכול היה לחיות יותר בביתו ונאלץ לעבור לבית הסיעודי התגלה כמה גדולה היתה האהבה של רבים אליו. הם ביקרו אותו, ליוו אותו בדרכו העצובה לימיו האחרונים. מורין ליוותה אותו בנאמנות משך שנותיו האחרונות.
משפחתו דאגה לו בימיו האחרונים במיוחד בתו חווה איוו.
מאור פניו ילווה אותנו.
מוקי צור
עצוב לי ! אני לא יודעת ממתי אני מכירה את אלי,
אבל כשעבדתי במסעדה הוא היה אקונום ומוכר
שתייה לקבוצות, היו לנו המון שיחות, סיפר סיפורי ילדות על עין גב של אז שסיקרנו
אותי מאוד, צחקנו המון .
כשהכיר את
אירנה שעבדה איתנו במטבח החברות התעמקה לשותפות נפלאה, היחס של אלי לאידה היה
מקסים וסחף גם את אירנה, היה להם חיבור רגיש ומתחשב היא עם הוריה בטבריה והוא עם
שקי החיים שאסף בעולם, דרום אפריקה שהייתה עולה בסיפור החיים.
אהבתי לראות את האקווריום הגדול שהיה לו בסלון עם
הדגים השטים בשקט ויוסי בשמחה תקן את השולחן שלא עמד בעומס הגדול .
את התוקונים במרפסת שהתרבו אצלו תמיד - ואצלנו
בנגריה הם לא הצליחו להתרבות - אלי היה אומר האופטימיות היא שם המשחק.
היה צועד בשביל הבריאות בהתמודדות עם המחלות אך לא
ויתר על הסיגר המעלה עשן . כשעבר ליד הנגרייה היה נכנס- מפטפטים קצת על דא ועל הא ,לוקח
נסורת למשק החי הקטן מאחורי הבית.
הנכדים שלי מגדלים שרקנים הם נתנו לאלי זוג שרקנים
שכמובן התרבו אצלו, אלי בשמחה עשה לשרקנים בייביסיטר כשנסענו השנה לארה"ב ,
כל ביקור בעין גב היה גם ביקור אצל אלי לראות מה נשמע מה קורה כמה נולדו - הם עשו
החלפות בניהם , תמיד קיבל אותם במאור פנים הם התקשרו אליו. כשסיפרתי להם שהוא חולה
מאוד הם דאגו לו. הספקנו לבקר לפני שבועיים ואלי כרגיל שמח לקראתם עם חיוך גדול , כבר
היה לו קשה – הלכנו לבקר את השרקנים הוא חיכה לנו במרפסת ונפרדנו.
אחרי שאירנה נפטרה ואלי נשאר לבד החיבור המופלא
והרומנטי עם מורין חזר והתפתח, כשאלי חלה הוא שמר כל הזמן על אופטימיות מופלאה, לא
הפסיק להלחם תמיד שמר על מורל גבוה. הנשים בחייו של אלי היו מיוחדות הוא היה אדם
רגיש לכל הסובב אותו נדיב מתחשב ועוזר.
אלי היה כמשב רוח מרענן בתוך ימים דחוסים וחמים,
תמיד עם מילה טובה וחיוך גדול. זכרו יישאר בליבי לתמיד
יוכי צדקוני
תגובות