דף לזכרו של יוסי נווה ז"ל
עיקר גאוותו היתה משפחתו תיקי ,הבנים עידו ונדב והנכדים.
קיבוץ עין גב משתתף בצער משפחת נווה היקרה . יהי זכרו ברוך.
מילות פרידה מיוסי
ברגעים האלה שידעתי שיגיעו אין לי מילים ויש לי המון מילים.
אני חושבת מה יוסי בעלי היה בשבילי ב 48 שנות חיינו ביחד. הרבה שנים.
ומה קרה לנו לפני שנה ושמונה חודשים שהסיט את נתיב חיינו מגלישה איטית לזקנה משותפת לעבר התמודדות דחוסה עם מחלה סופנית , מפחידה כל כך ותובענית.
כל המושגים שינו משמעות - זמן , זקנה, עתיד.
ושאלה אחת הפכה נוקבת - החיים שיש לנו עכשיו , מה הם שווים ואיך נכון לחיות אותם כששעון עצר מתקתק ברקע.
ברגע שיצאנו עם האבחנה הרגשתי שהשמיים השחירו והפכו בטון שקרס לי על הראש ושמעתי את יוסי לידי אומר "יהיה מה שיהיה".
כשאמר את זה לא הבנתי מה הוא אומר ואחר כך הבנתי וראיתי שבחר לחיות כאדם בריא שיש לו מחלה. הוא ויתר מראש על תלונות ועל התחשבנות עם הגורל הרע וגם על התמסרות למחלה . הוא עשה את כל הטיפולים בשביל לחיות אבל הוא לא חי בשביל הטיפולים. בזמן שהמחלה התנהלה לה בתוך גופו הוא אימץ והפעיל את הגוף הזה שהלך ורזה בכל פעילות ספורט שהתאפשרה לו - הלך ברגל , רכב , רץ , טייל. הביא אותנו עד יפן , נסע למשחק טניס בווימבלדון והגיע לפולין בנסיעה שהסתבר שהייתה האחרונה, עד הכפר שם הסתירו את אמו בזמן המלחמה והצילו את חייה. הוא רצה להכיר את הצאצאים של אלה שבזכות אומץ לבם גם הוא קיבל את חייו ורצה לראות במו עיניו את בקתת המסתור שם היתה. יוסי לא הסתגר בתוך עצמו, להיפך, פתח את ליבו כדי שתיכנס אהבת האנשים, התחבר לבריאות שלהם ולא חיבר אותם למחלה שלו.
אני מתפעמת ומתרגשת לגלות כמה רבים ושונים האנשים שאהבו אותו וכמה איכפת היה להם ממנו ואני בטוחה שהבחירה שלו עזרה להם להתקרב ולא להירתע.
יוסי היה איש ישר עם עצמו ועם אחרים. היה אכפת לו ממה שקורה, היו לו דעות , והוא ביטא אותן במילים ללא כחל וסרק ולעיתים בדרך קוצנית אבל בלי חנופה ובלי חשש. הייתה בו חדוות חיים וסקרנות. בזכותו הגעתי גם אני לטייל במקומות רחוקים, יפים ומעניינים. הוא בישל נהדר ונהנינו מהרבה ארוחות זוגיות ומשפחתיות טעימות, והיה לו חוש הומור שהוסיף לי הרבה צחוק בחיים.
אני מודה לו על האהבה ועל הזוגיות , אני מודה לו על הילדים שלנו שגידלנו ביחד, על מה שהוא נתן להם , על זה שהם מזכירים לי אותו.
ולבי מלא תודה לכל החברים שלו ושלי בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ שעזרו לנו להכיל את המחלה הזאת ולשאת אותה וחלקו איתנו את הנטל הכבד, למי שהסיע, ובישל, וטייל, ושאל, ודאג, וביקר, והתעודד, והתחשב, והתפלל וקיווה.
אתם חלק מתחנות חייו.
אני מעריכה ואוהבת את כולכם ושמחה שזכינו לחיות במקום כמו עין גב.
תיקי נווה
מילות פרידה של יוסי שמסר לי לכתוב :
"לכל אלה שאהבו אותי . מודה לכם.
ביחוד לילדים ולנכדים. הופתעתי לטובה.
שבת שלום . זהו.
להתראות פעם.
יוסי נווה ."
ולי הוא אמר : "את אשה אמיצה."
ואני אמרתי לו : "אתה גיבור. היו לנו חיים טובים ביחד". הוא אמר "נכון".
חצי שעה לאחר מכן עצם את עיניו.
 |
  |
ליוסי חברי וידידי ,
אני נפרד ממך אחרי
הכרות של שנים ארוכות. מעל 40 שנה אנחנו חברים.
ההכרות הראשונה בינינו החלה בענף הדיג בשנת 73-74. אז היית בן אדם שונה, וגם אני.
כל כך קשה לכתוב עליך
בלשון עבר. רק בשבוע שעבר נפגשנו.
שאלתי אותך איך אתה
מרגיש ?
כהרגלך "יהיה בסדר
ג'ינג' "
הרבה שיחות היו לנו על החיים, על הקיבוץ, על העבודה ברפת, שהמאפיין אותן הוא ה'דוגריות', היושרה. פיך וליבך היו זהים, שווים.
תמיד ובכל פורום אמרת את מה שאתה חושב, ללא יותר מדי גינונים, בדיוק מה שאתה חושב, ללא פוליטיקה. וזה לא תמיד הקל עליך. אבל אתה בשלך. רק ובדיוק מה שאתה חושב.
במשך הזמן שהמחלה
הארורה הזו פגשה אותך , לא נבהלת ונכנסת
למין תהליך עם המון הגיון, זה שתמיד אפיין אותך והאופטימיות שלך הייתה עבורי משהו
כל כך חזק והחלטי.
אמרתי לעצמי , איך האדם
הזה עושה זאת.
כמובן כעזר עמדה לך
תיקי , באומץ ונתינה בלתי נתפסים.
יוסי , קשה לי לסכם
שנים כל כך ארוכות במספר שורות אשר יתארו את הכאב שאני חש עכשיו, את העצב שיש בי
ואת החוסר שאני מרגיש כבר עכשיו.
אני אוהב אותך חבר.
תנוח על משכבך.
יוסי, לא זכיתי להכיר אותך כמו שבוודאי אחרים זכו.
אך מרגיש לי הצורך לשתף חוויות ממגרש הטניס, אחד המקומות שיותר אהבת לבלות בהם.
לפני מספר שנים נהפכנו לזוג טניסאים
מתחרים אחד נגד השני.
היו לנו מספר מפגשים מאוד נחמדים.
לפעמים אתה ניצחת, ולפעמים אני ניצחתי וזאת מכיוון
שהצלחתי לדרדר אותך לשחק ברמה לא כל כך טובה.
רק ככה היה לי סיכוי לנצח מאחר שיוסי ידוע בקיבוץ כשחקן טניס טוב יחסית. הפער גילאים והרגלים היותר טריות שלי עזרו לי להתמודד עם האתגר שבלשחק מול אלוף.
כשהיה מפסיד היה כועס על עצמו בתוספת קללות ותירוצים אבל תמיד ברוח טובה.
יוסי יחסרו לי המפגשים במגרש הטניס איתך.
יהי זכרך ברוך אלוף
בהתחלה
היית פומרנץ, דייג שהשמש לא חיבבה את העור הפולני שלו. אחר כך, בכל הדרכים בהן
נפגשנו, הפכת למר נווה. בשנים האחרונות היית יוסי, וכך תישאר.
הקמינו
שיוסי עשה אחרי ששמע את הסיפור על המסע שעשיתי קירב אותנו מאד, ולמרות שיוסי עשה
מסעות מאתגרים יותר הוא הגדיר את הקמינו
כחוויה מכוננת מסוג אחר.
עוד
לפני היציאה לפנסיה, הוא הבין את משמעות השעון המתקתק ועשה הכל כדי ליהנות, להכיל
ולבלוע מכל יופי העולם ומתנותיו. הספורט שהיה תמצית מהותו חישל אותו להתמודד עם
קשיים במהלך החיים ולהתמודדות עם המחלה הארורה באופן מעורר השתאות והערכה. יוסי
היה חבר קשוב ומתעניין.
הפעילות
המשותפת שלנו בהליכה ובקיאק הייתה לא רק ספורט. היא הייתה גם שיחות כנות על החיים
שהיו, וכן, בהיותנו כמו כולם בקבוצת סיכון, גם איך להתכונן לרגע בו יגיעו לסיומם. יוסי
בחר בחיים, באיכות ולא בתוחלת, וחתך לשמיים האין-סופיים.
יוסי,
במהלך חיינו בקיבוץ היינו חלוקים לא פעם בעמדותינו. אף פעם לא שמרת טינה. אני שמח
שניתנה לי הזדמנות להיות איתך ולהכיר אותך יותר. תודה על הדאגה ועל ההתעניינות
במהלך המחלה. תודה על הכנות ועל גילוי הלב . למדתי ממך הרבה אפילו שהייתי
"ראייס" לפניך בדייג.
יוסי,
איפה שאתה לא נמצא, אני בטוח שתוציא מזה כל טיפת דבש אפשרית.
שלום
יוסי, אולי הדרכים במסע האחרון נפגשות.
ברוך לוי
יוסי
ידידי
דרכינו נפגשו במסעדת הדגים בזמן שהגעת לתורנויות
שבת בדרך כלל עם תיקי, תחילה כשאני מאחורי דלפק הטיגון ובהמשך כשניהלתי את המסעדה.
ניכר בך שעבודת המלצרות לא הייתה משאת נפשך, אך
תורנות היא תורנות ומלאת את חובתך כחבר לאורך שנים ארוכות.
השינוי בדרכך כאשר יצאת יחד עם עופר לעבודה
בקצרין הוביל אותך לדרך חדשה בנבכי האינטרנט ולמרות שהיית עסוק שעות ארוכות בתחום
תמיד נענית ללמד ולהתקין תכניות שאתה כתבת למערכת ההזמנות של המסעדה והשייט.
הייתה זו תחילה של דרך לא מוכרת לנו, של רישום
במחשב, הוצאת דוחות, קבלת נתונים וכל זאת בראשית שנות התשעים כאשר התחלנו בתהליך
המחשוב.
הערכתי אותך על כך שתמיד פניתי מצאת את הזמן
להגיע לתקן ולתמוך.
מערכת התיירות בראשית דרכה האינטרנטית הייתה
בתמיכתך המלאה.
בתקופת מלחמת המפרץ הקמנו את כל מסד הנתונים שאתו
עבדנו שנים בתמיכתך ללא חשבון זמן והכל בהתנדבות.
בתקופה זו התיידדנו, נחשפתי לתחביב משותף של
רכיבה יחדיו על אופניים, תחביב שפעם אף הסתיים בתאונה בה התנגשנו והתוצאה לא הייתה
לטובתי.
בשנים האחרונות השתתפת ב"מרוץ לחיים",
כבשת פסגות, אתגרת את עצמך בפעילות ספורטיבית וכשהתברר לך כי חלית, במקום להרים
ידיים ולהתייאש הכפלת את הקצב, עשית הכל תוך אמונה שתתגבר, הפעילות היא המזור, בכך
האמנת.
ג'ון לנון כתב: "החיים הם מה שקורה לך
בזמן שאתה עסוק בהכנת תכניות אחרות", לא נשברת, האמנת שתצא מזה, גם אנחנו,
והתבדינו...
נוח בשלום על משכבך יוסי, אני בטוח שאנחנו כקהילה נדע לתמוך בתיקי בקשיים שעוד נכונו לה ונחבק באהבה את עדו ונדב ילדך.
אבי אוחיון
יוסי
אנו
נפרדים היום מיוסי. פרידה קשה כי רק לסף השיבה הגיע. לא איש דברים היה ואני מניח
כי לא היה רוצה שנעשה את מה שאנו אנוסים
לעשות : לתרגם את שתיקותיו למילים. את מחוותיו למשפטי לשון. הרי הוא היה מעדיף להרכיב את כולנו עוד כמה קילומטרים ברכיבה על אופניים.
יוסי היה איש של
חירות. הוא לא הסכים שיכבלו אותו. אמא שלו אמא
סוניה באה מהשם של פולין. הסתתרה עם עוד שמונה יהודים תקופה ממושכת אצל
חסיד אומות העולם. אחד משותפיה למסתור לא
היה יכול לשאת את ההסגר ויצא לחירות שמשמעותה
היה מוות. סוניה היתה בת סיפורה והיא
הנחילה אותו בדאגה קודחת
ליוסי. אך הוא התמרד ולא
רצה להשתעבד לפחדיה ולזיכרונותיה.
אני זוכר אותה מתחננת לפנק אותו אך הוא
מרד ולא הסכים. האם זה היה חלק
מהליכתו לקיבוץ ?
היה
לו ברור כי מסעותיו לחירות יחשלו אותו ויוכל לא להיכנע. חלק מחירותו היה שהוא
אהב לקרוא. אני זוכר מילואים
משותפים על הרמה. הוא עם ספר. וכל
פקודה שהוא מקבל הוא שוקל. הוא מבקר. מבקש פשר. שום דבר לא היה לו מובן
מאליו. במיוחד לא חוקים ונוהלים. מה שהיה
לכל חייל סוף הטענה לו זה היה ראשיתו של
וויכוח. הוא לא נרתע בפני המוסכם. לא ויתר
לאף אחד. בחכמתו חצב את עולמו הייחודי והיה תמיד מוכן לעלות על בריקדות במיוחד על
אלו שהיו מסוגלות לשחרר אותו מעול מיותר.
הוא הגיע לקיבוץ לא בגלל
השוויון, אפילו לא בגלל השיתוף, האחווה. הוא בא בגלל החירות. החירות לשבת על הדשא
ולקרוא ספר טוב. לעסוק בספורט. להיות הוא. הוא מרד נגד השקיעה הכפרית של חבריו ושל הדרך של
היחד. ביחד הוא ביקש לראות זירה בה בודקים הכל מחדש. לא נכנסים לתוך הרשת הצפופה
של החובות במיוחד לחובות שמפריעים ליחיד...
הוא לא היה נגד עצם העשייה אך הוא עמד על כך שתהיה לפעולה הצדקה ולא תירוץ. את
האמת הביורוקרטית שנא. הוא שרצה לעסוק
במחשבים ובסודותיהם גילה לא פעם שהם ממסדיים מדי שהם חושקים במקום לשחרר. .
הוא האמין בשינוי הקיבוץ
מתוך שיקולים אלו של העצמת החירות. היה לו חוש
ביקורתי כלפי ביורוקרטיות למיניהם והנה נקלע למאבק חייו על חייו. נאבק במחלתו כאיש חופשי. כאיש אוהב את החיים ואת
משפחתו. בגאווה מתוך מודעות מלאה. וכך ראינו אותו לא מוותר לעצמו אף לרגע.
לפני
כמה חודשים ערך עם תיקי מסע לפולין אל
העיירה של אמא. מסע של סגירת מעגל. הפעם
איש חופשי אך מודע למחלתו. מעין ירח דבש
שני.
בים
כנרת כדייג הוא ראה את הפתיחות, את ההרפתקאה את החירות
אך גם את האיטימיות והבית שהכנרת נותנת . מתחת לעץ האקליפטוס ליד ביתו ישב
קרא. התבשם מהשקיעות ונלחם
בשפתיים קפוצות.
ליווינו אותו בזמנו האחרון ולמדנו בפגישתנו את
ערך החיים ואת הדרך להיאבק למענם.
לתיקי,
הבנים והמשפחה רגשותינו הומים ומחבקים.
תגובות