דף לזכרה של ליאורה בן יוסף ז"ל

נפרדים מליאורה בן יוסף ז"ל

אזכרה לליאורה במלאת שנה לפטירתה

ליאורה

 בטרם נתמסר לדברי משפחתה של ליאורה אני רואה צורך לעצמי לדבר בשם רבים רבים חבריה הקרובים והרחוקים של  ליאורה. חברים לקיבוץ בו האמינה וחברים אותם פגשה  בדרכיה.  כמעט כל פגישה  הפכה  לה לברית.

משפחתה  של ליאורה היתה לה מקדש לו התפללה ואותו פרנסה אך זה לא היה  מקדש נעול  לזרים אלא מקדש  המקרין החוצה. היא לא  החזיקה בתרפים אליליים  המוסתרים מתחת למיטה  כרחל האם הגולה  מביתה  בתנ'ך . מקדש משפחתה היה מבחינתה  מגדלור המאיר לסביבתו.  מתוך הבית שבנתה מאין סוף  פרטים וחוויות היא ביקשה  להאיר את הסביבה. להתקשר  לטבע. לאדם. לתרבות.

הוגה  דעות בן  זמננו כתב מסה  על חברות  . הוא הביא  דברי הוגה אחר קדמוני שאמר הו החברות ! אין חברות ! ההוגה  החכם כתב מסה חודרת לב  על תהומותיה  וחידותיה של החברות. לו היה פוגש את ליאורה היא היתה אומרת  לו צר לי עליך על חיטוטיך הנוקבים. אני לא מבינה  אותך בכלל. קח אותי בחשבון ותראה  כי אין ללוות חברות בסימני קריאה וסימני שאלה חברים וחברות : יש להפגש.   עמ חברים  אפשר לחיות  פלא אחרי פלא דווקא משום  שהחולין אינו ריק. לא האוכל ולא הדיבורים, לא  הריקוד ולא החיפוש  באמנות. במיוחד לא האנשים שאפשר  עמם להיות בכנרת  ובדרך . אפשר  גם ללמוד להיפגש  דרך יואל המשוחח עם שיחים ועם הציפורים להיפגש ולשמוח. ואפילו כאן  בבית העלמין הזה אפשר לגלות אותות לחברות  מתגבשת כאתגר המשלב חירות פרועה  עם אמונה   במגוון האנושי האינסופי ובאחריות .

אותו הוגה חריף ופטפטן הזכיר  במסתו על הידידות  את האופי  המיוחד  של  המושג פרמקון היווני שמשמעותו רקיחה.  מושג שממנו בה  המושג  של פרמסי, בית מרקחת בכל העולם.  הוא מדבר  על כך שיש  במרקחת  התרופות, בסם, יסוד  של התמכרות ושל בריאות, של מסתורין , פליאה ורעל.

ליאורה  היתה  בת  של רוקח. לא סתם רוקח . אפשר לומר  רוקח לאומי. ממנו ינקה את  תפישת עולמה  שבריאות אינה מצב אלא אתגר. שהגוף תובע  קרבות עצמיים, יסודות של בחירה . היא לא ידעה  שלחשושיה ותרגיליה , כריותיה ודאגתה  המתמדת לגוף  יקבלו בסופו של דבר  את גזר  הדין האכזרי של בגידתו של הגוף. אולם חשוב לזכור  שהרוקח והאחות, הפיזיותרפיסט והעומד  על משמר  הכאב והחולי  נוגעים לא רק  בשריר ובעורק אלא גם  במסתורי. הם אנשים  מקורקעים  המקשיבים  לחומר  אך   גם מלאי פליאה. באבקות ובסמים גנוז גם משהו מסתורי ונעלם.

חברות אינה  קסם של אבקות ואין קונים אותה בבתי מרקחת היא נטמעת בנוף, בזיכרון, בסיפור . והם נשארים אחרי חיי האדם ומגוננים ומדריכים  את  אהוביהם בפרשות  הדרכים , בהתייצבותם בפני  הלא נודע.

זכרה של ליאורה ילווה אותנו

עתה נקשיב לערגת המשפחה ונשמע בה את תפילת כולנו.

                               מוקי צור

ליאורה שלנו

שלי, של הילדים והנכדים של עין גב ושל כל מי

שנגעו בו אצבעותיה העדינות וליבה הטהור. מבקש סליחה על כל פעם שקצת הרגזתי.אני יודע שזה יכול להיות כשבת של יוצאי פולין צריכה לחיות עם בן של יקים. ואם בחודשים האחרונים לא היינו במשהו מספיק רגישים - תביני זה הכל מאהבת כולנו.

אכן היום א' באלול מתחיל חודש הסליחות.

רוצה להביע תודה! על החיים המשותפים. תודה

שבחרת בי להיות בן זוגך לחיים , שהצטרפת אליי לקיבוץ אמרת: תמיד חלמתי להגיע לקיבוץ. תודה שהתחברת לרצינות ולתחביבים שלי ואני השתדלתי לאלה שלך. שביחד בנינו קן לתפארת, קן שהגדלנו כשלא הספיק מקום. נולדו עוד גוזלים ובני גוזלים. פעמים רבות חשבנו שונה אך היינו צריכים

להחליט. לא פעם חשבתי"היא לא מבינה . אך בסוף כמעט תמיד צדקת. תודה על המון חוויות שהיו לנו בהצגות, הרקדות,

טיולים:בארץ ומחוץ לארץ. הנה עברו כמעט 41 שנים משותפות. שנים של שיחות, של רגעי עצבות:פרידה מההורים שלי ושלך מצופית המלאכית שלנו.

עכשיו נשאר עם הזכרונות התמונות והמשפחה המורחבת ונשתדל להיות ראויים ולהתנהג כפי שרצית, כפי שביקשת, שנזהר לא ניסע מהר,נתכופף עם הרגלים, ולא מהגב, לא נגזים בריצה או בחדר כושר, את ידעת מה יכול לקרות. ובפעמים שהמחלה הופיעה היית הראשונה לחשוד שזאת היא וצדקת.אך זה לא הועיל . את נוכחת וגם אנחנו.
היי שלום. נוחי על משכבך.
אהובך יואל

אמא שלי
 אמא נכחה בחיי, כמעט בכל מקום. מקרוב או מרחוק, תמיד יכולתי לשמוע את קולה ולהרגיש את מגע ידיה.
 אמא שהיא סבתא. סבתא שהיא ילדה, שידעה לשמוח מהדברים הפשוטים ולהנות מהפרטים הקטנים בתמימות טהורה: לצוף על הגב בכנרת, פלח מנגו, מתוק, טיול פריחה, סודה, מצייה, היפים והאמיצים, במיה , ריקוד ושיר, מלפפון חמוץ, מערכון של "הגשש".
 אמא שחיה את ילדותה בכל יום, והיא נוכחת בביתה, אמא של בורמה, של ביטויים באידיש , של תכשיטים של סבתא קלרה.
אמא של משפחה.
 אמא שאין לה בושה. אמא עם פאוץ', כשרועש היתה שמה נייר באוזנים, או מבקשת שיחלישו. כשחם היתה לוקחת מניפה. תמיד העירה אם משהו מפריע לה או לא לטעמה.
אמא שהיא דאגה ואחריות. שעד ימיה האחרונים וידאה שניתן לפליקי מים ואוכל.
אמא שיודעת לשמוח מהחיים. גם בי אלכוהול, אמא של שריקות נעימות.
 אמא שידעה שהחיים על פני האדמה זמניים, שדאגה שהבית שלה יהיה מוכן לכל צרה שלא תבוא. שתמיד אמרה לי איפה נמצא כל דבר, למקרה ש..סליחה שלא ממש הקשבתי.
 אמא שמרגישה שאם הייתי מצונן קלות, או חוזר הביתה עם נקע בקרסול - לא משנה כמה הייתי מנסה להסתיר תמיד גילתה זאת די מהר, טיפלה בי באהבה וגם אמרה את דעתה בנושא: "אני  את שלי אמרתי".
 אמא שיודעת ושיש לה דעה, אבל מקשיבה ופתוחה לרעיונות חדשים, אפילו בתחומים בהם היא בקיאה.
 אמא שהיא מודל לחיקוי, אמא של ללחוץ עם גב האצבע על כפתור המעלית. אמא של שנת צהרים עם פקקים באזנים, אמא של בקבוק מים, כובע נייר אף. אמא שאם משהו מפריע - לטפל ולבדוק לולא להזניח.
אמא שתמיד אומרת מה שלומה באמת כשנשאלת לשלומה.
 אמא שהיא גם אמא וגם חברה, שעשתה איתי קורס צילה באילת. היא כוכב אחד ואני שנים. אני בכתה י"ב ואנחנו ישנים יחד באותו חדר של אכסנית המועדון.
אמא של אהבה. אמא של מגע. אמא מחבקת ומנשקת. אמא שבוכה.
 אמא שאיננה, אבל נשמתה חיה ומוחשית במחשבות ובלבבות כולנו. עדין אפשר לשמוע בבירור את קולה ולהרגיש בנוכחותה.
 אמא תמיד אהבה מים. לכל מקום אליו נסעה היתה לוקחת איתה בגד ים , כפכפים משקפת ושנורקל. תמיד יש סיכוי לאיזו רחצה בים, ,מעיין, מפל בבריכה ,עם הנכדים. אפילו כשנסעה לבילינסון, לאחר שהחלה לחוש בלא טוב, היא אמרה שהיא אורזת שני תיקים, אחד לאשפוז ואחד לים. נוף הכנרת ללא אמא יהיה חסר. לפני מספר שבועות כשכבר היתה מוגבלת מאד בתנועה , לקחנו אותה לכנרת. שם כמו דג שמחזירים למים , היא שחתה בשלווה ובנחת , כאילו לא קרה כלום. בדיעבד זו היתה הפעם האחרונה שלה בכנרת, אותה אהבה עד מאד לראות ולחוש.
התקופה האחרונה עם אמא היתה קשה. היא אפשרה  לנו לטפל בה ואנחנו הסתערנו על המשימה יכולנו לתקופה קצרה לחזור להיות המשפחה הקטנה והמיוחדת שלנו. שיתוף הפעולה היה טבעי , כמו צוות מיומן, ערוכים לכל עצה ולכל שינוי במצב. יחד עם הכוחות שלה והעזרה העצומה שקבלה מאוהביה הייתי מלא אמונה וידיעה ביכולת שלה להחלים. אמא בקשה להשאר בבית ונלחמה עד שהבינה שהקרב אבוד. זו הפעם הראשונה בחיי שאני מבין ומרגיש מהי פרידה.
 אני מודה לה על שיעור גדול בחיים. על הרצון העז לחיות, על המסירות והאמונה בדרך ועל היכולת לוותר כשצריך.
 הלילה האחרון של אמא היה שקט למדי אך נדמה שגרמי השמים ידעו את שעתיד לקרות. חצי הכדור האחר כיבה את אורו בליקוי חמה גדול. מנגד הכנרת שכאן בדרך כלל רוגעת לעת חשיכה היתה לא שקטה ורוח נשבה לאורך כל הלילה והבוקר. אמא הלכה מאתנו בשקט ובשלווה , כמו רוח ששוכחת.
אני מצדיע למי שמתאים ורוצה לחלוק רגע אחרון עם אמא, לטבול בכנרת ולהרגיש אותה.
היתה לי הזכות הגדולה להיות הבן שלה.
להיות בן אדם שנוצר מתוכה.
להיות ילד שעוצב על ידה.
להיות אבא לנכד שאמא היא סבתא שלו.
 להיות אדם החי במחיצתה של אשה כזו.

לא דמיינתי שתלכי מאתנו כל כך מוקדם. כל כך מהר.
תודה לך על מי שאני.
תודה לך על מי שהיית.
שוש שלך
                                   שחף

דבריה של הבת דרור בהלוויה:

ליאורה גיסתי האהובה,

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד", אלו היו המילים האחרונות שכתבת על הלוח הלבן, כשהדיבור כבר היה לך קשה ותקשרנו בהתכתבות.

כמה אצילות ורוך והבנה עמוקה של המצב...

לפני כ 4 חודשים, כשהתחלת להרגיש שמשהו לא בסדר, דברנו על כך, שאת חייבת ללכת לרופא.

קבעת תור ואמרת לי, שאת מפחדת ממה שתשמעי.

לאורך כל המערכה הזו, ידעת מה המצב. כפיזיוטרפיסטית ותיקה ומוכשרת, הבנת את משמעות תוצאות הבדיקות.

בשלב די מוקדם אמרת לי: פתי, אני לא רוצה למות. אני רק רוצה להנות מהילדים ומהנכדים ומיואל ומהבית שבנינו לנו יחד....

ליאורה'לה, נפגשנו לראשונה לפני למעלה מ 40 שנה, כאן בעין גב.

כפיזיוטרפיסטית שעבדה בבית קיי, טפלת ביואל שרגלו נפצעה. הטיפול היה מאד מוצלח והביא אותך עם יואל עד עין גב.

ב1976 התחתנו, בהפרש של 3 שבועות. אתם בעין גב ואנחנו בנאות מרדכי.

מאז, השתלבו חיינו כמשפחה מורחבת ועברנו יחד התרגשויות רבות, שמחות וגם כואבות.

כבת יחידה, שאבדת את הורייך, הרגשתי תמיד כמו אחות בשבילך.

שמחת החיים שלך, החיוך על פנייך, תמיד מילה טובה לכל הסובבים אותך, האופטימיות, הרצון לעזור בכל מצוקה. האהבה למוסיקה ולריקודים, להצגות ולטיולים, המאפים והתבשילים מעשי ידייך, והידיים שלך..שידעו תמיד לגעת במקום הנכון, בזמן הנכון ובעוצמה המתאימה...הם כבר חסרים לי מאד.

בבית תמיד היה לך כל מה שצריך.לכל מקרה...אהבת לערוך קניות. בשביל שיהיה ובשביל לשמח במתנות קטנות לכל הזדמנות, וגם בשביל להתחדש.

אהבתך הגדולה לילדייך, לחמשת נכדייך וליואל שלך, היתה הגדולה והחשובה מכולן.

האהבה, העדינות והמסירות הגדולה, שבה הם כולם סעדו אותך בתקופה האחרונה, היתה מאד מרגשת ועוצמתית. אני יודעת שהרגשת אותה והתגאית בהם, עד רגעייך האחרונים.

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד".....איפה אתה, שלא שמרת לנו על ליאורה שלנו, והיא כל כך צעירה, ורצתה עוד לחיות את החיים.

יואל, סלעיתי שחף ודרורי...לעולם לא נוכל להחליף את אמא ליאורה, אבל אנחנו כאן אתכם, תמיד.

באהבה גדולה,

פתי

ליאורה

ליאורה . לי אורה. לנו , לכולנו אורה שקרן מעיניה , מהחיוך שלה ומאהבת האדם שבה. ליאורה פנינה בת יחידה לקלרה וליהודה , נולדה בחיפה ב- 18 לאוקטובר 1951. למדה בחיפה ובירושלים ובין לבין הייתה עם משפחתה בבורמה בשליחות של אביה. הלכה לצופים, הלכה לגמנסיה העברית, הלכה לצבא והלכה לאוניברסיטה. בחרה ללמוד פיזיותרפיה והפכה את המקצוע לשליחות.

"פיזיותרפיה היא לא מסג'", כתבת לנו בעלון, "היא לא תרופת קסמים. דרושים טיפולים אחדים ולפעמים רשבים ושונים כדי לשפר את מצב החולה וגם אז לא תמיד הריפוי מושלם. ההצלחה של הטיפול נעוצה גם במשמעת של החולה ורצונו לשתף פעולה. לטיפול אין ערך אם אחריו לא נוהגים לפי הוראות מסוימות. מרבית המקרים הם מקרי גב. סיבות רבות לכאבי הגב. אין בכוונתי לתת שיעור ברפואה אך מה שברור שניתן למנוע את כאבי הגב בחלק מהמקרים. לפניכם שרטוטים אחדים שידריכו אתכם הלכה למעשה. תרגול נעים וללא כאבים" איחלת לנו.

את מגע ידייך חשו רבים מאיתנו. הידיים החמות והמבינות שלך, הלוחצות והמותחות במדוייק ובהתכוונות ידעו להקל את סבלו של הגוף.

ליאורה המאמינה בטוב ונוטעת במטופלים שלה בטחון ותקווה, ליאורה השוחה בכנרת, ומטיילת ורוקדת וחוגגת את חייה ושמחה עליהם ונלחמת על עוד, וסביבך בני משפחתך מגוייסים בכל נפשם ומאודם ואהבתם להקל את סבלך ולהלחם איתך את מלחמתך ולשחרר אותך לדרך בה כל כך הקדמת ללכת.

בגיל 25 באת לעין גב ו- 40 שנה היית חברה , שותפה ישרת דרך ואכפתית.

המילים הבאות של הנרייטה סאלד מספרות עלייך:

אעבור בעולם זה

אך פעם אחת

כל מעשה טוב , איפוא ,

שאוכל לעשותו

כל מעשה

של חסד ונדיבות לב

שאוכל לגלות כלפי אנוש

אעשנו עתה.

חלילה לי לדחותו

או להזניחו

כי לא אעבור בדרך זו

שנית.

יהי זכרך בלבנו לאהבה ולטוב

                      תיקי נווה

לליאורה

"גילו לי סרטן" כך סיפרת לי ליאורה על פסגת הר תבור באמצע טיול של הקבוצה שלנו. את בכית ואני הופתעתי. לפני הכניסה לכנסיה, בדוכן קטן של מזכרות ראיתי לב מעץ ונתתי לך אותו. אמרתי לך: שימי את הלב קרוב אלייך ובתיק שלך כשאת נוסעת לטיפול, לניתוח או כל דבר לא נעים תחזיקי אותו ביד ותחשבי על אהבה וטוב. בכל פעם שדיברנו אמרת לי ,הלב שלך אצלי לידי.

ליאורה אהובה דרכינו נפגשו  בצמתים שונים. היית חלק מצוות הבריאות כפיזיוטרפיסטית ותמיד ראיתי בך בעלת מקצוע מעולה והרבה רצון לעזור לאנשים במכאוביהם. ארגנת התרמות דם והתגייסת לדברים שונים בקהילה.

כשצופית נולדה התמודדתם עם גידול ילדה חולה עם עתיד לא ידוע מלווה בהרבה דאגות ובמסירות רבה ובסוף פרידה עצובה ממנה.

לאחר תקופה קשה של טיפולים כשהתחזקת חזרה השמחה ואתה העשייה של דברים שאהבת. קודם כל בביתך ובמשפחתך.

בפורים האחרון ארגנת את משלוח המנות  בקיבוץ נסעת עם יואל לחול, חזרת לטייל עם הקבוצה

חזרת לרקוד ריקודי עם.

מאז גילוי הסרטן בשנית חיפשו יואל סלעית דרור ושחף כל דרך אפשרית לרפא אותך. למדו, חקרו, ביררו ועשו הכול על מנת למצוא כל מה שיכול לעזור. אהבה, כמה אהבה כמה נחישות, חריצות, ליטופים וחיבוקים הקיפו אותך לאורך כל הדרך עד נשימתך האחרונה.

  משפחתך עשתה הכול על מנת שתעשי את דרכך האחרונה במיטה שלך, בנוף המשקיף לכנרת שכל כך אהבת, בשלווה, ברוגע מוקפת בהם מחבקים ומלטפים.

                         רותי בריל.

 


















































































תמונה מתוך פרויקט ה80 של עין גב שצילם הצלם עמיר בוחניק
 ומוקדשת לליאורה בן יוסף ז"ל שהלכה לעולמה ולמשפחה כולה

קיבוץ עין גב מודיע בצער רב על פטירתה של ליאורה בן יוסף. ליאורה הגיעה לעין גב בעקבות אהבתה ליואל . יחדיו הקימו משפחה לתפארת שתמיד הקיפה אותה באהבה .ליאורה עסקה שנים ארוכות בפיזיותרפיה בעין גב ובקופת חולים בטבריה והיתה פעילה בפעילות הבריאות בקיבוץ. ליאורה ניחנה בשמחת חיים שמצאה את ביטוייה בין השאר באהבה לטיולים , ריקודי עם ,שירה ואהבה לכלבים.
 אנו משתתפים בצערם של בעלה יואל ילדיה סלעית דרור ושחף הנכדים ושבט בן יוסף כולו

הלוויתה נערכה
ביום רביעי א' אלול 23/8/2017
בשעה 17:300 בבית העלמין בעין גב