דף לזכרו של מיכאל ורנר ז"ל

 

מכאל שלי
אני כותבת לך בעודך איתי.
אני מחבקת אותך כל יום ומדברת באוזניך כמה אני אוהבת אותך ועם זאת, כמה אתה חסר לי.
אני שוקעת במחשבות על כ-60 השנים שאנחנו יחד.
על ההתחלה, כשאני עדיין תלמידה ילדה צעירה מאד ביישנית, ואתה מבוגר ממני כבר בעל נסיון, בחרת בי וממש גדלת אותי ואני מאוהבת בבחור נאה גבוה חזק וספורטאי, אהוב ונערץ בחברה.
4 שנים היינו חברים בהן הספקתי לעשות צבא וללמוד גננת באורנים.
אתה עבדת בדייג, בקיבוץ העריצו את הדייגים ואני חיכיתי והתפללתי שתהיה רוח ולא תוכל לצאת לדייג.
אחרי שנולד בננו, בקשתי שתעזוב את הדייג, וכך היה.
משם עברת לריכוז משק לריכוז בננות לניהול תיירות ולתפקידים רבים בקיבוץ. בכולם הצלחת מאד והיית נושא להערצה.
מאוחר יותר יצאת מהקיבוץ לחברת יצור ופיתוח וממנה לחברת ת.ת.י כשאתה מדריך ומיעץ איך לנהל עסקי תירות.
עבדת באתרים בכל הארץ מהגליל, הגולן הבקעה הנגב ועד אילת. הקפדת תמיד לחזור לישון בבית ובכל הזדמנות הצטרפתי אליך כדי שנהיה יחד. נפגשתי הרבה עם אנשים שהדרכת ושמעתי כמה הם מעריכים את עבודתך ואיך תרמת לפיתוח המשק.
הילדים שנולדו לנו, ליאור ענבל ותמיר, היו קשורים אליך מאד, תמיד השתתפת בכל שלב בגידולם עם המון אהבה ומסירות.
קשה לי מאד לראות אותך, אדם גדול חזק ומצליח שמאבד עוד ועוד קשר אל המציאות ואל כל אלה שאוהבים אותך.
תמיד אמרת לאנשים כמה מזל יש לך שזכית באשה טובה ותומכת.
אחרי הלימודים עבדתי בחינוך עם פעוטים עד גיל 3.
אהבתי מאוד את הילדים ואת העבודה איתם, והרגשתי תמיד בת מזל ויכולתי להתמודד גם עם קשיים בדרך. לפעמים תהיתי אם כל הטוב לא גדול מדי למשפחתנו ולי במיוחד .
הקיבוץ, הבית היה תומך ומחבק.
לאחר ההפרטה שתמכנו בה מאד, הרגשנו כמה השתנה הקיבוץ. כמה השתנתה התמיכה והחיבוק. היו ויכוחים קשים מאד על רצון ויכולת הקיבוץ לתמוך במשפחה ובענבל באותה תקופה ומכאל נפגע במיוחד, והרגיש שהחברה והקיבוץ הפנו לנו עורף. נדמה שהמתח באותה תקופה החלה את ההדרדרות ביכולתו להתמודד עם המציאות. בנוסף סיום עבודותיו שנמשכו כמעט עד גיל 80 ואולי גם השפעת תקופת מלחמת העולם בעודו ילד תרמו גם הם להחלשותו.

כשאיבדת לגמרי את הקשר למציאות עברת לבית הסיעודי.קשה לדמיין איזו מכה היתה זו בשבילי . הרגשתי שעולמי חרב עלי...
ביקרתי אותך כל יום, ליטפתי ונשקתי אותך אבל מהר איבדת את כל יכולותיך.
כל הזמן הזה חשבתי עליך הרבה. לא הפסקתי להודות
על השנים הנפלאות איתך, על הזכות לגדל איתך ילדים נפלאים ויקרים ולהנות איתך מטיולים וביקורים אצל ליאור ותמיר.
קשה שוב להפרד והפעם לתמיד. אני אוהבת ואוהב אותך תמיד . נוח בשלום במקום היפה הזה שתמיד טפחת ואהבת. 

                                        גילה                   

אבא

עין גב היתה אהבת חייו השניה של אבא, אחרי אמא כמובן.

הוא אהב את המקום המדהים הזה, אהבת אמת. הוא אהב את הסביבה, החיים הפשוטים, את חיי החברה והעשייה. כמו בכל אהבה, הוא גם לפעמים לקח חילוקי דעות ללב, קצת יותר מדי.

לאן שאני לא מסתכל פה אני ניזכר באבא. טיולים בכל שביל וגבעה פה בסביבה, אין ספור שעות בכנרת, מבצעים שונים להביא כל מיני אבנים מיוחדות לגינה, ועוד אין ספור חוויות שמזכירות לי אותך.

זאת היתה כיף של ילדות. היית כייף של אבא. אבא עם חיוך מנצח וברק בעיניים. אותו חיוך וברק בעיניים שכל כך אהבתי אצל סבתא.

את הנאמנות והלוחמנות לגונן על משפחה, חברים, וכול מה שיקר לך, גם ירשתה ממנה.

אני כל כך מתגעגע אלייך. הקיבוץ, כבר לא בדיוק אותו מקום בלעדייך. הגינה, כבר לא אותה הגינה. זה בור שאי אפשר למלא, אבל אומרים שצריך להמשיך.

נשאר רק לנסות ליהנות מהחיים, ולהסתכל בעיקר קדימה, כמו שאני חושב שתמיד ניסית לחיות.

זה קצת מורבידי, אבל בתור ילד מאוד אהבתי את בית הקברות הזה. אני מתנחם בכך שאחרי חיים כל כך מלאים, אתה מסיים במקום הקסום הזה.

בטוח שלא אמרתי את זה מספיק, אז רציתי לסיים, באבא אני אוהב אותך.

תמיר

סבא

תהליך הפרידה ממך היה ארוך.עד יומך האחרון , היית עקשן. נלחמת על כל דקה בחיים האלו. העקשנות הזאת שלך הוכיחה את עצמה במהלך חייך- על אף הקשיים שפגשת , והיו לא מעט. חיית חיים מלאים שגם התגאת בהם.

ביום חמישי לאחר התלבטות, עליתי להופיע קטע באלתור במחול. ביומים שלפני המופע הזה , שהיה יחסית מינורי , חשבתי על כמה מזל יש לי שהעקשנות הזו שלך כנראה עברה עליי בגנים והיא אולי התכונה שלך שאני מרגישה שנוכחת בי. חשבתי על כמה שאני ברת מזל לרשת ממך את התכונה הזאת -היכולת שלי להחליט שאני רוצה משהו וללכת להשיג אותו. על זה שאני רודפת חלומות שלעיתים נראים לא הגיוניים ובלתי אפשריים . אבל דוחפים אותי לעשות מה שאני אוהבת בחיים.

סבא , אני עכשיו מעמידה את ההתעקשות הזאת במבחן. אני מתעקשת לא מוותרת למרות שזה קשה , לזכור אותך כמו שהיית לפני שהמחלה הקשה הזאת לקחה אותך מאתנו. לזכור אותך כסבא האחראי על הגינה הכי יפה בעולם. לזכור את המתיחות והבדיחות הקטנות שלך. לזכור איך הכירו אותך בכל מקום שהלכנו לטייל, את הסבא שכל כך אהב טבע, לאכול במסעדות, שהיה לו חיבור מיוחד עם כלבים, שמהגובה שלו לא קיבלתי , אבל זכיתי ממנו בעיניים כחולות איתן ניתן לראות ולחוות את העולם. ככה אני בוחרת לזכור אותך .

תאיר

לסבא,

אני זוכר שכשהייתי צעירה יותר תמיד רציתי לעלות איתך על הקיאק בכל קיץ שביקרנו בו. אני אהיה בחזית ומעמידה פנים שאני מזיז את הקיאק בזמן שאתה זה שעושה את כל העבודה בפועל. אני גם זוכרת שבאת עם סבתא לבקר אותנו באמריקה והיינו יוצאים לטיולים בחוץ. היינו מאכילים את הסנאים ומטפסים יחד על סלעים.

מעולם לא ראיתי מישהו עובד קשה כמוך כדי לוודא שהגינה שלך תיראה יפה. מאיזה צמחים הולכים עם איזה עציצים ואיפה הונחו הפרחים, תמיד דאגת שהכל יהיה בדיוק איך שרצית. וזה גרם לבית להיראות יפה.

הדבר האהוב עלי בך הוא כמה אכפת לך לוודא שתמיד נהנה כשביקרנו. בין אם זה הולך לחנות לקנות גלידה או ללכת לרפטינג בנהר הירדן, תמיד תכננת משהו מהנה.

כואב לראות אותך הופכת פחות מעצמך במהלך השנים האחרונות, אבל אני מקווה שעכשיו אתה כבר לא סובל מכאבים.

קשה להסתכל אחורה על הזיכרונות האלה בידיעה שאני לא יכול לחלוק אותם איתך יותר, אבל לעולם לא אשכח אותם.

אני אוהב אותך ואני יודעת שאתה מגן עלי מלמעלה

רותם

סבא מייקל הוא אחד מההשראות שלי. חלק מהזיכרונות המוקדמים שלי הם ביקורים בקיבוץ והצטרפות לסבא בכיסוח הדשא. הוא היה נותן לי לעמוד מתחתיו ובין מכסחת הדשא שלו ומספר לי סיפורים בזמן שהיינו הולכים הלוך ושוב בחצר ומסתכלים על כל הצמחים והקרמיקה שהוא הציב ושתל בגינה שלו. סבא הוא אדם שאני שואף להיות כמו, מישהו שהיו לו כל הסיבות לשנוא את העולם, אבל מצא כל דרך לעזור לו. הוא אף פעם לא הפסיק להביא שמחה לחייהם של אלה שאכפת לו מהם ואף פעם לא הפסיק לעזור לקהילות שהוא היה חלק מהן. הוא היה מישהו שהיה משקיע את כל המאמץ שלו בכל דבר שהוא עבד עליו. סבא, אני בטוח שתהיה לך הגינה הכי יפה בגן עדן

רז

סבא היקר, עברו רק כמה ימים מאז שהלכת, אבל הם היו ימים מאוד חשובים עבורי, בגלל שלא הפסקתי לחשוב עליך.

אני זוכר שביסודי הייתי צריך לכתוב על סיפור חייך. אני זוכר שאז התחלתי באמת להבין איזה חיים מדהימים היו לך.

למדתי על השיגך הרבים ועל ההשפעה הגדולה שהייתה לך על החיים של אנשים סביבך. אני מקווה שהחיים שלי יהיו משמעותיים אפילו במעט כחיים שלך.

הלוואי והייתי יכול להיות שם, ולראות אותך פעם אחרונה. אבל אני יודע שאתה במקום טוב יותר ויכול לנוח עכשיו.

אני תמיד אוקיר את הזכרונות שחלקנו בעין גב, ובמיוחד בכנרת.

אני אוהב אותך

נועם

סבא היקר,

זה גילי, הנכד שלך מאוסטרליה. אני מקווה שאתה בסדר בגן עדן. המוות שלך מאוד השפיע עלי, זאת פעם ראשונה שאני חווה משהו כזה.

אני מקווה שאתה גאה בי, כי מאוד התאמצתי לשפר את העיברית שלי עבורך.

אני רוצה לבוא לראות אותך בהקדם האפשרי ולהביא לך משהו שאתה אוהב. אמרתי לאמא, שאני רוצה להביא לך לקבר, שוקולד ופחית לימונדה.

כל פעם שבאנו לבקר אותך ואת סבתא היה מיוחד ומדהים עבורי. אני מקווה שתהיה גאה בי, אז אני יעבוד קשה לשפר את העיברית שלי.

להתראות בקרוב,

באהבה, מהנכד שלך, גילי.

אין  להכחיש: אנחנו על  סף הבור. מבינים את כוחו  הגורלי של הזמן. מיילד וממית. חברינו שותפינו ואנחנו מוסרים ברגעים אלו את העולם לידי ילדינו.

כל אחד  ה'בא  בימים' כמו שאומרים יודע שמעטים הם אלו שמטביעים  חותם גורלי על  הזיכרון של היחד. מיכאל היה כזה.  בשנים האחרונות  נעלם בעקב  מחלתו מזירת החיים אך דווקא שנים אלו גילו עד  כמה  הוא חלק  מכריע  בזכרוננו  הרצוני. הוא נצרב בחיינו. בעיניי הכנרת  נראית אחרת בלעדיו. 

 

בקרב משפחתינו ותלמידיי כינו אותו  'הענק  בגנו 'או 'האיש  הירוק' כי בכל מקום בו דרך צמח משהו. דשאים , פרחים, עצים ואנשים שביקשו  מנוחת  תיירים. מיכאל  חי את חייו כמסע  נקמה - נקמת חיים מתמשכת  על ימי אובדן וחושך.  היה לו ברור : יש להנחית כל  המרחף בשמים גבוהים אל האדמה אך גם היה לו ברור  שהאדמה לא נועדה להצמית אלא להצמיח תקווה  פורחת . מי שראה את מיכאל בגינתו עם חברו נוח מתווכח על צמחי הנוי ומלטף  אותם  למד מהי  תקוות האדם. 

 

אנו מלווים היום  את אחרון  העדים  שחיו בימי השואה והיו ביננו. 

  מספרים לנו שמלאכים עם חרבות שלופות שומרים שהאדם לא ישוב לגן עדן

 כובעה של אמא של מיכאל  שמר שלא יישאר בגיהינום . שיצמח לחייו הסואנים.  כובע היה לאמא של  מיכאל. היא  האמינה  כי הכובע מסווה את היותה יהודייה מלבוב. כשהיא  חובשת אותו בווארשה הוא לא  נותן לנאצים לגלות אותה . מיכאל היה מספר בגאווה שאבא שלו היה מהשב'כ הפולני.אך דווקא משום  כך נאלץ האבא להיפרד ממנו בימים האפלים ביותר. האמא  שמרה  עליו ועל אחותו מפני האיום . היא  היתה מהאימהות הגיבורות שהגנו על ילדיהן מפני הסכנה.   כמו האבא גם היא  היתה   ספורטאית מחוננת. במשך השנים  בהם הכרתי אותה יותר ויותר  היא התגלתה בעלילותיה  כסופרוומן הנאבקת לבדה באימפריית הרשע. היא האמינה שהכובע על ראשה הופך אותה לפולניה  נוצרית טהורה בעיני כל  עינים זרות. עם הכובע שוטטה ברחבי העיר והעבירה פתקאות ממפקד למפקד של המחתרת הפולנית . הפתקאות היו תחובות בשערותיה מתחת לכובע  הקסמים, . המפקדים הסתתרו בדירות מיסתור והיא ומיכאל הילד הסתובבו בעיר להעביר ידיעות. מה  זכר מזה הילד ? הרבה יותר ממה  שסיפר.האמא  סיפרה  שבימי המרד  של גיטו וארשה  היא נסעה  ברכבת  המקומית וראתה  את הגיטו נשרף ותינוק נזרק מהקומה  הרביעית לאש. אז חשבה להפוך לנוצריה .אך בחרה לא לעשות זאת.   היא סיפרה  כיצד  נתפשו היא  ומיכאל על ידי הגרמנים בימי המרד  הפולני ועמדו בתור  ארוך  להכנס   לרכבות שהובילו למוות. היא גילתה  כי יש בית קטן באמצע  התור . היא נכנסה עם מיכאל לחצר. התברר לה מייד  שההיא מלאה  חיילים נאצים הנחים ממלאכתם הארורה. היא לא איבדה  את תושיתה והודיעה  שהילד  זקוק לשירותים נכנסה לשירותים והודיעה למיכאל בן השש שהיא  זורקת אותו מהחלון ועליו יהיה  ללכת  ולא להתבונן אם היא  באה  אחריו. היא הצליחה למלט עצמה ושניהם הלכו בשדה  רחב אל אופק חייהם.  בסוף המלחמה  היא  הצטרפה למחנכת  לנה  קיכלר בהקמת בית היתומים שנודע   כמאה ילדים שלי . הילדים בני השתים עשרה  היו צריכים להתגונן  בנשק נגד  הפוגרום להבריח  גבולות  עד  שהגיעו ארצה  אך היא ומיכאל  התאחדו  עם אביו   שהיה  בשוויץ  ועלו ארצה. כשסוף סוף  הצלחתי לדובב את האמא  שלו על  ימי  האפלה  הבנתי  את הערגה שלו לתמונות ניצחון. 

כשמיכאל היה  אומר   שלדייגים  החלוצים היו סירות  מעץ ולבבות מברזל תיאר  את עצמו.   הכנרת  הרחבה בה שט  לזירות של חיים ולמאבק אל מול  העמדות הסוריות נראתה בעיניו כמגרש משחקים של  החיים. 

התמונה  של מיכאל צועד יחד  עם כמה מחברי הגרעין שלי עם כומתות  אדומות  בהולנד בצעדה , היכולת הנדירה  שלהם לעבור  את הדרך במהירות שיא למרות  שלא היתה  זו תחרות היתה בעיננו ואני מניח גם בעיניו תמונת ניצחון. 

כשהיה בבית הספר החקלאי לא ישב הרבה  בספסלי הלומדים אך  החזיק  את המשק  של בית הספר ובכישרונו הגדול  למד מה  שנראה  היה לו חשוב לדעת. 

כשהגענו לעין גב  הוא  התגלה מייד. כל עבודה   שהיתה  בעיניו משעממת הוא  היה  הופך לקבלנית, מארגן את חברי הגרעין לצוות , ואת העבודה למשחק.  החבורה  היתה  גומרת  את המטלה כבר  בעשר  בבוקר. 

הוא  האמין בניהול מקצועי. ככזה מילא תפקידים רבים בקיבוץ.  הרגיש  עצמו  כמנהל אמיתי כשפגש  את  סוחר  הבהמות ועמד  אתו על המקח. הסוחר  אהב אותו ואת הקרבות  שביניהם שהחזירו אותו כנראה  לעולם משפחתו בלבוב  .

מיכאל אהב לדבר  על כסף כאילו  כדי  לשכנע  את  כולנו לרדת מהעצים אך  בשטח  הרומנטיקה התגלה  כאביר  אמיתי כדייג  הגדול  שדג  את בת הקיבוץ  כשהוא חייל והיא תלמידה  בתיכון. אהב את האדמה כמרכז משק העניק  לעין גב  המון מקרקעותיה  אחרי מלחמת ששת הימים. הוא הניח יסודות לענפי החקלאות  ולתיירות.

למרות שכשהגרעין שלנו אירגן יום עיון הוא  העדיף לארגן חבורה מורדת וללכת לדוג.  כל דבר  שהיה לו חשוב לקח ברצינות ולמד בעצמו ובעזרת אחרים.

למעלה  מחמישים שנה  אנחנו שכנים והוא  היה צריך הרבה חוש הומור  כדי לחיות על יד מישהו כל כך שונה. הוא ידע איזה  אוצר  נוף יכול להתפתח ביער  הקנים שהיה במקום בו אנו גרים. ואכן יחד עם גילה ברא גן עדן בו חגגו עץ הדעת ועץ החיים. 

ולפתע פרצה מחלתו. הוא  התמרד וזעק, ביקש עזרה ולפתע התגלה  כמה  אנחנו מוגבלים. עד  כמה מחוסרי אונים מול  סערות הנפש והגוף. עד כמה  הימים יודעים להיות רעים. הר געש של כאב וייסורים.

 

בימיו הטובים עם כל הריאליזם הנוקב  בו  ניחן  לא היסס לחפש  אחרי הסירה  טורקית  שטבעה  בכנרת ולפי האגדה נשאה את כל  האוצר של השלטון. הוא  דיבר  על הכסף אך האגדה היא שמשכה אותו. כדייג מצא את הסירה במעמקי הכינרת  אך את האוצר  לא מצא . בגינתו המופלאה הציב  את עוגן הסירה . למרות שהוא  עצמו היה איש משוטים, חותר  לא  נלאה , יהיה העוגן בגינתו  עוגן זיכרון ונקווה עוגן לזמנים  שיבואו לילדים, ילדות, נערים נערות  אימהות ואבות סבתות וסבאים המאמינים בתקווה.

 

כאן המקום  לחיבוק  גדול למשפחה, לגילה, לליאור ענבל ותמיר ולמעגלים הרחבים של המשפחה. לעובדי הבית הסיעודי המופלאים ואולי גם לנו חברי  גרעין אמירים   שהרי מיכאל תמיד היה שלנו.

 

איפה ישנם  עוד  אנשים כאיש ההוא

שיחד עם גילה  בנו מקנה הסוף ולב  הומה

ביתם אל מול הים

 

                                                 מוקי

קיבוץ עין גב מודיע בצער רב על פטירתו של מיכאל ורנר שהלך הלילה לעולמו בגיל 86.

מיכאל הטביע את חותמו בשורת תפקידים מרכזיים בעין-גב: מרכז משק, מנהל התיירות, ריכוז הבננות והדייג. מהמשק המשיך ליועץ תירות בעל שם בחברות ייצור ופיתוח ות"תי.

הוא נולד ב-1937 וסיפור השרדותו במלחמת העולם השניה בפולין ביחד עם אמו יוכבד ואחותו רינה יוצא דופן .אחרי המלחמה היתה אמו יד ימינה של לנה קיכלר בבית היתומים שסיפורו מופיע בספר הידוע "מאה ילדים שלי" .בארץ קבעו הוריו את ביתם בכפר סבא כשאביו אהרון היה שופט הכדורגל הבינלאומי הראשון בישראל. נערותו של מיכאל עברה בבית הספר החקלאי "עיינות" .

לעין גב הגיע בנח"ל עם *גרעין "אמירים"* ב-1956 וכאן פגש את *גילה יהלום* והקימו משפחה נהדרת כשליאור ענבל ותמיר הגיעו לעולם.

*גינת ורנר* היא מושג בעין גב. אותה הפך מיכאל בעזרת גילה לפני כחמישים שנים מג'ונגל קנים לגן פורח לתפארת שמהווה אתר עליה לרגל.

המשפחה היתה ונשארה הלב והמנוע לפועלו והיא השיבה לו כששקע במחלתו.

*אנו משתתפים בצערם של גילה , ליאור , תמיר,ענבל הנכדים ובני המשפחה*.

יהי זכרו ברוך.

הלוויה נערכה ביום ראשון ה14.4 בשעה 16:00 בבית העלמין בעין גב