דף לזכרה של רבקה גרינברגר ז"ל
אני עומד כאן ומנסה להעביר בראשי את פרקי חייך בקיבוץ ואני לא יודע היכן להתחיל. בטיפול המסור ובדאגה אין קץ לאבא שהלך לעולמו לפני הרבה שנים. במטבח ההונגרי המפורסם עם מיטב המאכלים.
בארוחות המפורסמות בחדר האוכל בעיקר בסלט הידוע שלך לחברי הפרלמנט סביב שולחן ארוחת הבוקר.
ונדלג על מספר שנים ונדבר ונזכיר את עבודתך המסורה במרכולית עד שקיבלת את השבץ בגיל 89 .
ויש עוד אין ספור סיפורים ואנקדוטות במהלך חייך המגוונים והעשירים וקצרה היריעה.
אודה על האמת הרגשנו שהכיוון ברור בעיקר מאז שאיבדנו את התקשורת איתך ומאז שלא הצלחת להוציא מילה מפיך. כשזה היה הנשק החזק שלך . בהית ותהית בנו במבט מעורר שאלות ולא ידענו מה עובר במוחך הקודח .
בזמן האחרון הרגשנו שאנחנו מאבדים אותך . הרגשנו שידעת תמיד להלחם על עקרונותיך - הרמת ידים.
זהו . נגמר. עצוב מאד. מה אומר?- דור הולך ונעלם.
אמא רבקה היקרה או הדור הצעיר שהכיר אותך כסבתא רבקה.
זה בא דיי בהפתעה, ידענו אך הפנמנו שהיום הזה יגיע . אבל לא עכשיו - מוקדם מדיי.
בשנים האחרונות ובעיקר זו האחרונה עברת טלטלה במצב בריאותך. ביקורים תכופים בבית חולים, אצל רופא המשפחה ובמרפאה בקיבוץ. אבל תמיד יצא מזה. כניצולת שואה וכל מה שעבר עליך בעבר- מי יכול לך? היית האשה הכי חזקה ובריאה.
דני ,אני, נשותינו, חמשת הנכדים, ובני ובנות זוגם וכמובן תשעת הנינים אשר כה היית גאה בהם , עומדים אל מול הקבר מצדיעים לך ואומרים תודה רבה. על השנים היפות הטובות והטעימות . נזכור לעולם.
וכמובן תודה רבה לשריל המטפלת המסורה שלך אשר עזרה לעמוד על הרגלים כמידת האפשר ולא נתנה לך לשקוע.
זהו - תם פרק.
יצחק קיצ'י גרניט
.jpg)
סבתא רבקה
בימים קשים שכאלה, שעת מלחמה, חיילים במותם מצווים לנו את חיינו, ואנו מביאים למנוחת עולמים את סבתא רבקה שלנו, של כולנו, שעוד בחייה ציוותה לנו את החיים.
נולדה בעיירה קטנה בהונגריה למשפחה כפרית מרובת ילדים ושמחה, משפחה שבטית בקהילה קטנה, וגדלה להיות נערת כפר שמחה, אהובה ושובבה.
סבתא שרדה את השואה ועלתה לארץ עם סבא אהרון ז"ל ואבא שלי, תינוק בן שנה. בשנת 1953 הגיעה עם משפחתה לעין גב. היא נפרדה מעברה כי מה שחשוב זה כאן ועכשיו.
אבל החיים שהשאירה מאחור לא עזבו אותה לרגע.
בבית דיברו הונגרית (אני הבנתי בעיקר את הקללות), המבטא ההונגרי, המאפיה ההונגרית בעין גב, האוכל ההונגרי, העיתון והתשבצים בהונגרית, שיחות הטלפון היומיות בהונגרית.
וגם המספר על היד, הלחם שהוחבא בפינות הביית, המקרר המלא תמיד למען לא יחסר, סירי ניירוסטה ענקיים מלאים בכל טוב.
בפינת חדר השינה שלה היה שולחן מלא בממתקים ובשוקולד, המקפיא תמיד היה מלא בארטיקים וגלידות, מבשלת במטבח של קדמת כנרת, מבשלת במטבח חדר האוכל, מבשלת במטבח של המסעדה, משרתת את החברים במרכולית ודואגת שהמדפים יהיו מלאים תמיד, תמיד ראשונה בחדר האוכל ותמיד ידה קרובה לצלחת. תמיד בשביל הסובבים אותה, המשפחה, החברים והחתולים כמובן. וכמעט לא בשבילה.
את הסלט המופלא שהכינה לכל חברי שולחן הפרלמנט והנספחים, רק טעמה כדי לבדוק את התיבול. צלחתה הכילה את הכמות המדוייקת לשובע, ותמיד ניערה את פרורי הלחם לצלחת, כדי שאף פירור לא ילך לאיבוד. בביתה, הגולש שבישלה על הגז הוא בליל נפלא ודביק של בשר ופחמימה שנשאר מימים קודמים וארוחות ערב של מלפפון ובצל מתובל (הכי טעים שיש). היה לה משפט בהונגרית שאומר שמי שאוהב לאכול בצל – יסתדר בחיים ולא יחסר לו...
סבתא לא הרבתה לדבר על החיים שעזבה, וכמעט שלא הסכימה לספר על השנה החשוכה בה איבדה את רוב משפחתה. "מה זה משנה" ענתה כשניסיתי לשאול וללמוד על עברה. "מה שהיה היה" ו"מה זה חשוב לך כל כך פתאום"... גם את הכאב על התדרדרותו האיטית עד מותו של בנה שמוליק מידרה בקנאות.
את האוכל היא סיפקה כדי שלא נדע מחסור. את סיפורי הזוועות השאירה לעצמה כדי שלא נדע צער וכאב.
את הסלים הכבדים שסחבה תמיד, לא נתנה לאף אחד אחר לסחוב, כפי שלא נתנה לקלנועית לסחוב את אותה במדרכות הקיבוץ או בדרכם האחרונה של רבים כל כך מחבריה אל בית העלמין.
גם לנו, הנכדים שלה, לא היה סיכוי לעמוד בקצב ההליכה המטורף שלה. לא נתנה לאף אחד לחכות לה.
היום הראשון שהחסירה בעבודה היה בגיל 89 בעקבות השבץ שתקף אותה ביום בהיר. לחצי היום השני היא כבר הגיעה.
וגם אז היה צריך לחדול אותה מלעבוד.
סבתא מעולם לא הייתה קורבן ובטח לא נתנה לאף אחד שיראה אותה ככזו. להיפך – סבתא לא הפסיקה לנצח.
על מנגלה ששלח את רוב משפחתה אל המוות אמרה שאי אפשר לקחת לו את העובדה שהיה חתיך. אין תוכן לא ראוי ואין פרות קדושות שלא שווה לשחוט בשביל צחוק. "לצחוק זה בריא" תמיד אמרה... וגם הכי טוב מים...
כל אדם צריך אהבה, נראות ושייכות. האהבה של סבתא את הסובבים אותה הייתה אמיתית, חמה ומחבקת תמיד.
סבתא אהבה מאוד את החיים בעין גב, את הקהילה שסבבה אותה, את כולכם, ותמיד הרגישה את האהבה שלכם. בעין גב הצמיחה שורשים עמוקים, הרגישה שייכת ושותפה, ותמיד שאפה שכולם סביבה ירגישו בבית. עם המון צחוק וחיוך, ובלי הרבה מילים, אנשים התכנסו סביבה ומייד הרגישו שייכים.
כל מי שאי פעם ישב בשולחן הליצים שהתכנס סביבה בחדר האוכל תמיד הרגיש שייך, כאילו הגיע הביתה, כאילו חיכו לו, גם אם היה צעיר ללא מבטא, גם אם בכלל התיישב שם בטעות, גם אם רק חיכה למישהו או למשהו... תמיד בדיחות, תמיד צחוק, תמיד כאילו לא היה קיים דבר בעולם חוץ מהכאן ועכשיו בשולחן.
זכיתי להיות הנכד שלך, להיות קרוב אלייך, לראות איתך סרטים, לאכול איתך, לדבר איתך, לשתוק איתך ולצחוק איתך. בשבילי את סבתא. בשביל אחרים את בית ואגדה.
תנוחי קצת, תירגעי ותני לכולם לחבק אותך.
עידן
רבקה/אשת החתולים
הדבקת אותי בחיידק,חיידק אהבת בעלי החיים ובעיקר חתולים.
נקשרנו זו בזו,היתה לנו שפה משותפת,הייתי לך לעזר.
לך היה חשוב שיאכלו,אני לימדתי אותך שצריך גם לשמור על בריאותם.עשיתי בהסכמתך מבצעי עיקור וסירוס, דאגתי שיחוסנו.כשחתול לא הרגיש טוב לקחתי אותו לטיפול. כששאלתי אותך לשלומו ענית לי נראה לך שאני זוכרת. הרי יש לי כל כך הרבה. היו כמה חתולים שקיבלו יחס מעודף, נתת להם להכנס הביתה או לעמוד על אדן החלון. פינקת אותם.
היה לך מסלול חתולים,מהבית לחד"א ובחזרה,היו במסלול זה תחנות.הם חיכו לך בדיוק בשעה שאת עוברת וכיבדת אותם במטעמים.
דאגת תמיד שיהיה מי שיתרום לטובתם שאריות נקניק או עוף ואת עמדת כל יום במטבח ובישלתי להם.
לימדתי אותך שיש גם אוכל יבש ואולי כדאי שתתני להם כדי שיקבלו תזונה מאוזנת ואת תעבדי פחות קשה, הסכמת אבל לא ויתרת על הבישול.
יום אחד ,יום שחור, קיבלת אירוע.כל כך דאגתי לך וכמובן גם לחתולים שאת כל כך אוהבת.מיד התגייסתי ומצאתי פתרון איך להמשיך ולדאוג להם. עשיתי פינת האכלה מול הבית שלך ומאותו יום ,אני כל יום באה לשם מנקה מארגנת וממלא את מכלי האוכל והמים.
יום אחד יצאת עם המטפלת החוצה,החזקתי בידייך ולקחתי להראות לך את אהובייך,איך שאני דואגת להם.לצערי כבר לא היית בהבנה .מקווה שבכל זאת איפשהו ידעת שאני דואגת להם.
רבקה,כאילו השארת לי צוואה,מבטיחה לך שכל עוד אוכל אמשיך לדאוג להם.
אספר לך שג'ורג'י שלך עבר אלי,הוא כבר מבוגר ועכשיו התגלה שהוא סובל מהלב, הוא מקבל טיפול אישי ומאושפז אצלי בחדר חולים.אעשה הכל שלא יסבול.
רבקה כמו שתמיד אמרנו על עצמנו.אנחנו שתי משוגעות ,משוגעות טובות.
רבקה,היית אישה מיוחדת,חזקה דעתנית ומלאת חמלה.
את כבר חסרה לי הרבה זמן.
נוחי על משכבך בשלום,אישה יקרה.
איריס אוחיון
אנו נפרדים היום מחברתנו רבקה . אמנם זה זמן שכבר נאלמה והשתתקה אך דמותה ליוותה אותנו והזכירה.
התיק האישי שלה בארכיון רזה לא משום שלא היה מה להכניס בו אלא משום שבדרך כלל לא רצתה לספר את כל העצוב המכביד על זיכרונה. היא רצתה שהסיפור שלה יחייך אל משפחתה. זו היתה משימת חייה.
בת עשר היתה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בשנותיה הראשונות בכפר בהונגריה לא יכלה לנחש את מה שעומד בפניה. ילדה העומדת מול היסטוריה אלימה. לא את הכל אנו יודעים על הימים האפלים ההם. ליד ושם סיפרה אך בדרך כלל העדיפה לא להכביד. שמות המחנות אותם עברה ובהם עבדה מסמרי שיער ובהם בירקנאו . הפ מסמנים את הימים הארוכים של מפגשיה עם המוות והחידלון.
כשהגיעה ארצה למעברה לא היתה לבד. היא היתה עם חבורה. קומץ משפחות שהגיעו מהונגריה. עם מטען ציוני שבא עם האסון ולא נרכש בבית מדרשה של תנועת נוער.
התקופה לאחר השואה היתה תקופה שהציבה את שורדי השואה במבחן קשה. אחד מההיסטוריונים כתב אז. הם בוודאי ירצו שקט. מנוחה. הם ירצו תרופה. הם לא יבואו לארץ של מלחמות ומבחנים. אך שורדי הרצח עלו ובאו והביאו לארץ נחישות. שתיקות עמוקות ואמונה עזה .הפרוייקט שלהם היה ברור : שהמשפחות שיקימו יהיו משפחות אוהבות, דואגות אך לא נותנות לטראומות העבר לשלוט עליהן. רבקה ידעה צער גידול בנים אך גם שמחת צמיחתם וצהלת הנכדים המנחמת תמיד.
מי שהכיר את רבקה ידע את נחישותה לצחוק, לא לחשוף את הכאב. אני זוכר שיחות עם עידן הנכד בבית הילדים. כתלמיד בכיתה ב' היה יושב לבדו ומצייר. בשיחות אתו הוא היה מזכיר את הסבתא שלא סיפרה לו אך הוא ניחש והיה קשור לסיפור: היא באה משם. ממחוזות העצב הגנוז .הוא הילד ניחש .
עם =ותה רק עד אחד נשאר בחברתנו לימים ההם וגם הוא נאלם.
עם עלייתם ארצה הגיעה חבורת העולים מהונגריה למעברה . היא נקראה לצאת מהעיר אל הכפר יצאה למושב ומהמושב הגיעה לעין גב . עין גב הפצועה מהמלחמה והפילוג . קבלת הפנים לא היתה פשוטה. חבורת המייסדים הפצועה הביאה עמה את מסורת תנועת הנוער אליה היא התגעגעה ועליה היא התאבלה. חברי הקבוצה ההונגרית לא הגיעה משם. . אך העולים מהונגריה הביאו אתם חריצות מיוחדת. כאן הפכה להם העבודה ליצירה של ממש.
רבקה היתה חרוצה ואוהבת צחוקים.היא אהבה לצחוק. להצחיק. שום אתגר בעבודה לא הפחיד אותה.
היא היתה למבשלת. את ערכי המטבח ההונגרי הכניסה לבישול הקיבוצי. כולנו נחטפנו שנים לאוכל ההונגרי. היא עבדה לא רק בחריצות אלא בשמחה .
היא היתה המבשלת האולטימטיבית של הארוחה של בית הספר. כל יום השכימה להכין את הסלט האגדי שמילא סירים גדולים שהתמיהו בנפחם. היא היתה עומדת ומסתכלת באושר ובגאווה על הילדים הצומחים גם בגלל הסלט שלה. גם כשעבדה במקומות אחרים, במחסן הבגדים, בסופר עניינו אותה שאלות החיוך , התודה היכולת לחוש את הקשר החברי.
היא השאירה מכתב תודה לקיבוץ על אירגון חתונת בנה דני ובו היא כותבת שבקיבוץ לעתים משתבשים היחסים בין חברים ומוסדות והנה מגיע רגע של החתונה וכל הקיבוץ נרתם. היא ידעה להעריך את הרגעים הללו למרות שהיה לה עולם פרטי משלה: הוא התגלה ביחסיה לחתולי הקיבוץ . חצרה היתה להם מקום הגנה אוכל ומבצר של ביטחון.
היא ליוותה את משפחתה בגאווה בלתי נסתרת. היא חיתה בספורט ובתיירות ובכל שנגעה משפחתה. כשהיתה יושבת עם המשפחה בשולחן המתארך בחדר האוכל היתה תחושה מסביב שהיא חיה את ניצחונה הגדול.
ולפתע שקעה. הלכה מעולמנו כשהיתה עמנו. ומשפחתה והמטפלות ליוו אותה באמונה. על קצות האצבעות נפרדה לאט לאט.
תודה רבקה שהיית עם כולנו בתום לב.
ואנו נזכרים בלאה גולדברג שכתבה את השיר האמנם בו נכתבו השורות הבאות
את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט
השריפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם,
וביושר לבב, שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם
מוקי צור
.jpg)
נדב האהוב כותב על סבתא רבקה שלנו. האישה שהשפיעה על רבים כל כך בלי קשר לקשר דם.
טקסט מדהים מלא בחדויות וזכרונות שברי מזל כמו נדב הצליחו לראות בזמן אמת ולחרוט בליבם ומוחם. בכל תא בגופם.
זה פשוט אוצר של מילים תמונות ורגשות. אני מודה לנדב על הזיקוק הזה שהינו זיכוך.
בתמונה: ארבעה ילדים (כולל נדב) כשרבקה זו הצעירה שבחבורה.
נדב כותב: לא משנה אם האוטובוס מוריד אותך מהצפון [אם באת מקצרין] או מהדרום [י-ם/ת"א], הדלת נפתחת, ואתה עובר ליקום אחר: החום הכבד. הריח מהרפת. והסוסיתא מולך. אתה חוצה את הש"ג עם התיק על הגב, ופונה שמאלה.
בזמן שהתיירים נכנסים פנימה לכיוון הנמל, או המקומיים שנכנסים לחנייה מול החדר אוכל, אתה צועד לכיוון המרכולית. עוד כמה דקות של שקט בקיבוץ עד שאתה נכנס למרכולית.
המרכולית של הקיבוץ היא לעולם לא מקום שקט כמו ספרייה עירונית: ילדים מתחננים לקרטיב/שוקולד, הורים עונים להם בזמן שאומרים שלום להורים האחרים. קשישים שרוצים פינוקים מותגיים שאין בחדר אוכל… ואני רק מחפש משהו ספציפי. יותר נכון, מישהי ספציפית. אני פונה לפרצופים שסורקים אותי, כי אני לא שייך לקיבוץ, ומשגר 2 מילים לאוויר, שמגהצות את כל הסיטואציה: "רבקה כאן?" אני שואל, והם ישר מבינים שאני מקורב למלכה, ולכן הם מחייכים כמו אמרתי סיסמא שפותחת דלתות לבור בקרייה. "לא, היא בבית" הם עונים, ואני ישר פונה ליציאה, בלי לקנות כלום ובלי לאסוף ספר יד שנייה. עוד 2 דקות של הליכה, בשלווה ובצבעוניות של עין גב, והנה אני כבר מול הבית. רואה את החתולים שיושבים על העצים והגגות, מחכים בסבלנות [ולחתולי עין גב יש הרבה סבלנות!] שהמלכה תצא. אני מתקרב, ומכין את עצמי לטקס הממלכתי שהולך להיות עוד כמה שניות.
עומד מול הרשת של הדלת, פותח אותה [ויודע שהיא שומעת] ודופק בנימוס. פעמיים, כי היא צופה בטלויזיה, ולכן דפיקה ראשונה זה שהיא שומעת, ודפיקה שנייה מגיעה אחרי שהנמיכה ווליום בטלויזיה, מוודאת שמישהו בדלת.
"יבוא!" אני שומע את הקול המוכר, כמו חנה מירון ב"קרובים קרובים" שאומרת "פתוח" - ואני נכנס.
כל פעם שאני נכנס לבית החד קומתי שלה, אני נכנס לסבנטיז. וזה הכי תענוג.
הטלויזיה ברקע כמובן, היא יושבת על הכורסא הנוחה שלה, ואני נוחת על הכורסא מולה, שם את התיק בצד, ואומר לה שלום, ושואל לשלומה. תמיד התשובה תהיה קצרה , אבל ים שאלות של מה שלומי, ואם המשפחה יודעת שאני כאן, ואז השאלות הופכות ליותר עמוקות. מדברים על הטלויזיה שהיא רואה או המצב הפוליטי.
היא היתה רגישה למצב [כמו כל ישראלי] ואהבתי לנסות ולפצח את דעתה על המצב ועל רכילות משפחתית.
הסלון לא יותר מ4 מ"ר אבל עולם ומלואו: תמונות הנכדים והנכדות. הספרים הישנים. הריהוט הצנוע.
אחרי שמדברים בלי סוף, הפה נהיה צמא. "תבדוק שיש אשכוליות במקרר" רומזת לי לקום. היא כמובן לא מוכנה לשום דבר. היא לעולם לא אכלה או שתתה. להיפך, היא לימדה אותי לשתות את הדברים של הצד השני.
הפעם היחידה שהיא זו היתה שנתנה תשובות, זו כשנסעה לאירופה עם עידית, ואני הייתי מופתע מכל פיסת מידע [שלום לך, אלכוהול בבודפשט!]. דבר אחד היא לא היתה מוכנה לשתף. "יש 2 סוגי אנשים שהיו בשואה. אלה שמשתפים מה היה ואילו שלא. מי את?" הייתי נועז פעם לשאול. היא אפילו לא העניקה לי תשובה לשאלה ההיא.
וככה היינו מדברים שעות. אני מנסה להצחיק אותה בכל תשובה, כי אין על הצחוק המתגלגל והחיוך הענק שלה.
לפעמים, היא היתה שומעת רחשים בחוץ [רק היא. אני לא שמעתי כלום…] ואז היתה קמה ומתחיל התרגיל:
המקרר נפתח ושם שקיות של שאריות בשר מחדר האוכל, והיא אוחזת בשקיות ב2 ידיים ואני פותח את הדלת החוצה והיא יוצאת לשביל הבטון שמוביל לכניסה… ועשרות חתולים מתנקזים ומחכים לה. אפילו בספארי לא ראיתם כזה דבר. יורדים מהעצים, גגות רכבים, כולם שועטים לטקס האכלה והיא? נונשלנט של מלצר היפסטרי.
אז ככה, בלב עין גב, סבתא עם לבוש סבנטיז, שמאכילה עשרות חתולים, מסיימת וחוזרת לשיחה על פוליטיקה.
השמש מתחילה לשקוע, אז מתקפלים והולכים לחדר אוכל. עוד בדרך, כולם עושים לה שלום והיא מתבדחת עם כל תינוק בלול או ילדון שמתחבא מאחורי רגלי ההורים. כל אחד קיבל יחס מיוחד, מהוד רוממותה. בגובה העיניים.
מגיעים לחדר אוכל, שוטפים ידיים, עוברים על הקיר בלובי כדי לראות מתי הקופנגן נפתח ואיזה סרט מקרינים בערוץ הקולנוע המקומי ונכנסים לאולם שהוא עולם ומלואו. משולחן המתנדבים בשמאל, היא ישר מתנחלת בשולחן המרכזי וכל החדר אוכל הוא במה לצחוקים עם ילדים, והתחייסות לכל זוג הורים צעיר או קשיש/ה שנהנים מתשומת הלב שהיא מעניקה להם. ממנה, למד קיצ'י לעבור שולחן שולחן ולבדר את האנשים במשפט או שניים [כמובן שעידן ירש זאת והמשיך את המסורת. עיברי לגמרי שם כבר עכשיו.]. לא ממש אוכלת, יותר טועמת, היא עסוקה בלבדר את כולנו. וכל אחד שעובר מוזמן להצטרף לשולחן. כי כל אחד ואחת יקרים לליבה. ולליבנו.
כמובן שהיא אוספת שאריות בשר לטקס האכלת חתולים עתידי, וכולנו זזים לקפה ומאפה מול הכינרת.
ואני כותב את זה לנינים שלה שלא יצא להם כבר לשבת איתה 1:1 וליהנות מכיף חיים עם מישהי שעברה כ"כ הרבה בחיים. כ"כ הרבה אנשים שאני אוהב בחיים שלי, קיבלו ממנה את שמחת החיים ואת כל הערכים.
לא סתם מלכת בריטניה והיא… עשו צ'ק אין לגן עדן באותה שנה. השושלת של שתיהן תמשיך להיות אות ומופת.
ואני אמשיך להתגעגע ואמשיך להציץ בתמונות ולצחוק עם כל המשפחה. כי יש חה חה חה בכל משפחה.
נדב רביב
קיבוץ עין גב מודיע בצער רב על פטירתה של רבקה גרינברגר ז"ל חברת הקיבוץ שהלכה לעולמה היום בגיל 95. רבקה נולדה בהונגריה ועברה את השואה שם. .בתחילת שנות ה-50 עלתה לארץ עם בעלה אהרון (קיצ'י) ובנם יצחק (קיצ'י) .בעין גב התרחבה המשפחה הנהדרת ונולדו להם שמוליק ז"ל ודני. רבקה עבדה בקיבוץ במטבח , בחדר האוכל של קדמת כנרת (עד היום סלט הירקות שלה נחשב למותג על) ושנים ארוכות בסופר של הקיבוץ.
עיקר גאוותה היתה משפחתה בניה נכדיה וניניה שכל השנים עטפו אותה באהבה. בשנים האחרונות שחלתה זכתה גם לטיפולם המסור של העובדת שריל , מערכות הרווחה בקיבוץ ובני המשפחה.
אנו משתתפים בצערם של בניה יצחק (קיצ'י) דני ושל כל בני משפחת גרניט היקרה כולה.
הלוויתה התקיימה ב14.1.2023 בבית העלמין בעין גב
תגובות