דף לזכרה של אימי צור ז"ל

הסתיימה שנה מאז שהלכת ברגע אחד. שנה של שמחות גדולות וכאבי לב רבים. שנה מקרבת בינינו לבין אבא, הבית הומה בכל ערב שבת ועדיין נאמר שזה "המקום של אמא וזו הכורסא". את היית העוגן והבסיס, למשפחה, לקיבוץ, לחברה. בימים סוערים כאלה במדינה, יש בי גם שמחה קטנה שאת לא נמצאת, שלא תחווי את חרדותייך מחדש.

ככל שעובר הזמן מוצאת אצלי את הדמיון הרב אלייך. הרגשת הפיספוס שלא תהיי פה יותר מתעצמת יחד עם הגעגוע המחניק. אתמול עוד ראיתי חולצה בקניון וכמעט אמרתי לבנות "בואו נקנה לסבתא לחג".

ביתנו מלא אותך. בצחוק שלך, בדאגותייך האינסופיות ובמשימתיות של חיים. אנחנו משתדלים ללכת בדרכך, אבל ברור לכולנו שלא נוכל להרגיש כל כך הרבה אנשים כמו שאת הרגשת.

לאורך השנה הגיעו אנשים בכל תקופות חייך ותפקידייך וסיפרו על ליבך המקשיב והרגיש.

אני שמחה שבחלומותיי את שמחה וצוחקת. גאה במה שהשארת ומתרגשת כמו בחייך על האנשים.

הטיפול בך בזמן המחלה קירב אותנו עוד יותר ממה שהיינו לפני כן. תמיד היינו שותפות למשימה זו או אחרת. את מארגנת ואני מבצעת. אין עוד כמוך בעולם שלי.

כל פעם שחזרנו מבית החולים בירידות היית מתפעלת שוב מהכנרת ומספרת לא פעם על השיר שסבא שלי, אבא שלך היה שר לך, בשובו מהעבודה. כחול ים המים, אליהם לא נכנסת אך הם היו נוף נפשך. את סירת הנייר שהיית עושה תמיד השארתי על היד שלי. ככה לתמיד גם אם כואב הזכרון.

מקדישים לך שיר אחרון, לכנרת שאהבת, לחריצות האדם ולחברות.

זהר

כשאמי היתה מגיעה  לבית העלמין, כך ספרה, היתה מתרכזת במחשבה על שרוכי הנעל. וזה כדי להתחמק מהזיכרון הכואב על נפילתו של אביה. אני מודה שהחלטתי לעשות אותו הדבר במלאת שנה לפטירתה , אני היום מבין אותה יותר אך היא לא נותנת לי. בגילי קשה להתחמק. 

היי לי אם ואחות אמר ביאליק והתכוון לאהובתו ואנו רשמנו על קברה של אמי  את השיר הזה כי על שתי שאלותיו היא ענתה בחייה השיר שואל היש אהבה  בעולם, היש נעורים בעולם.  תמיד חשבה כי על השאלות הללו צריך לענות בחיים, לא בדיבורים. ואני שדיברתי האמנתי בתשובתה לשאלות אלו כי היא היתה שם.

שלושה דורות של משפחה אחת טמונים כאן בבית העלמין ולכולם כלאימי אמונה בוערת כי כאן  תצמח כל פעם האמונה בהתחלה הנצחית, באהבה ובנעורים למרות  שהמוות לא מוותר. בגלל שהמוות לא מוותר. ביקשנו מליאור, חברת קיבוץ נערן להיות בעלת תפילתנו. 

 

 

 

 

אמי כידוע לכם היתה  בת קיבוץ שמרנית. אוהבת צבע בג', התנהגות עדינה, פטריוטית אך לא הלכה בתלם, אהבה הרפתקאה מסעות ובנייה. שמרנית היתה שמרנית לילדותה , מאמינה בחברותיה  חברות קבוצת זית. ביום הולדתה השמונים ספרה ארבעה סיפורים כולם מילדותה עתירת תחושה  כי העולם הוא סיפור מותח ותובעני. היא היתה אוהבת מקום ואוהבת בשל כך מסע. כל עץ דובדבן יפאני היה לה שער לקיבוץ המהביל, ניו יורק הגדולה מקום מסתור מהקיבוץ כחברה לוחצת, אירופה עתירת  הארמונות שייכת לחזון הכנרת שבפתח ביתה. בארונה בגד ים לזכר ימי ילדות של שחיה וכל זה השמרן והפתוח צייר על אלף ומאתיים חלוקי כנרת את עץ התמר, הסירה והים לאורחים בחג הקיבוץ.

 

 כידוע כמה  מנוהגי הכלולות נקבעו בהשראת נוהגי קבורה וזאת כדי לבלבל את השטן שיתבלבל ולא יתארח בשמחה ויקלקל אותה. אך אני מאמין שיש לזכבור את יום הכלולות כאן כדי להזכיר לאוהבים A9גם בתלאות, ובחריש האכזרי שחורש בנו הזמן פורחים ימי הראשית  ןמאתגרים את הדורות העולים.

                        מוקי

השבוע לקראת האזכרה נתפס לי הגב שעיוות אותי עוד קצת ונזכרתי בנטיה של אמא בדיוק בתזמון הכי לא רצוי מבחינתה לחטוף אלרגיה שגורמת לה לפריחה בפנים. דבר שהעמיד אותה בדילמה בלתי אפשרית.מצד אחד פריחה מביכה מצד שני תחושת כובד האחריות ששידרה "איך העולם יסתדר בלעדי ?" אז העולם מסתדר. אבל לי היא חסרה.

ארץ ישראל ישראל שלי יפה וגם פורחת . מי בנה ומי נטע כולנו ביחד! משהו במילים אלה מזכיר לי את חדוות העשיה המשותפת שהיתה טבועה באמא שלי כל כך עמוק.

האגדה מספרת כשאמא נולדה בחורף 1942 אז אביה הלך ברגל מעין גב לטבריה ובדרך קטף צרור כלניות להביא לסבתא לבית החולים. המוטיב הזה של קטיף זרי בר מהסוסיתא והגבעות הסובבות את עין גב חזר על עצמו אצל אמא פעמים רבות בטיולי השבת בילדות בקיבוץ . כשאמא צמחה הפרחים כבר לא היו המטרה בקצה, אלא הדרך קיבלה משמעות. והדרך של אמא הפריחה לבבות אצל רבים.הניגודיות הזאת בין אשה כל כך צנועה שהסתפקה כל חייה במועט לבין גישתה הקיצונית בהכרת הטוב אצל האחר. אז היתה כמעט תמיד מגזימה ומשקיעה את כל מאודה בסובבים אותה וכשחיים בקיבוץ יש לא מעט סובבים .

אחד המקומות שקבלו ביטוי לנתינתה האינסופית היה בית העלמין של עין גב.מה שהתחיל כשהיתה מזכירת קיבוץ אז הכינה את טקסי הלוויות והאזכרות לחברים שהלכו לעולמם המשיך להפקת הטקסים במשך ארבעה עשורים . משימה שלקחה על עצמה וליוותה אותה כמעט עד יום מותה.

את מבצע הפרחת בית העלמין של עין גב בפרחי בר התחלנו עוד בחייה של אמא בעידודה ובמידה גדולה בהשראת סיפורי ילדותה ותמונותיה מהאלבום .

כבר חמישה סתיוים ניתן למצוא מספר שרביטי חצב עומדים דום בחלקת הרוגי הקרב על עין גב במלחמת העצמאות בה טמון אביה.

אחריהם מגיעה פריחת הרקפות שכבר מרבות את עצמן בין כר הדשא לכריות האבן ואם יש מזל מצטרפות הכלניות החרציות . כך שאין דבר יותר מרגש אותי לראות היום מנציגות פרחי הבר סוגרת מעגל ומצדיעה היום לאמא שלי על קברה במופע אביב.

אריאל

בחתונה  שלנו הרב  אחר. זה היה לפני חמישים ושלוש  שנים. החתונה  עמדה להתקיים   בל'ג  בעומר  והעמק  היה  מלא  שמחות אך אני הייתי לחוץ. הרב לא מגיע  האם הכלה  תתחרט ?  הרי היא  קצינה  בצה'ל ואני טוראי פשוט,  הרי היא  בת קיבוץ  רגילה לשרקיות ויודעת עבודה  ואני עירוני  שאפילו את המזמרות איבדתי   בין ענפי הזית. אמנם הייתי מדריך שלה אך היא כבר השיגה  אותי והיתה מדריכה בנוער  העובד והלומד. היו  לה  סיבות להתחרט. והרב באיחורו העניק לה  הזדמנות. אך בסופו של דבר הרב הופיע  וחששותיי נעלמו.  במשך השנים יותר ויותר  הערכתי את החלטת נעוריה   כי ידעתי את המחיר שהיא  שילמה  על דרכינו המשותפת. נדמה לי כי חשה, וכך אמרה לא פעם שהיו לה חיים טובים. עשירים , מלאי אתגרים ומכשולים מצמיחים.

היא מתה מות נשיקה. נשיקה  כואבת, אך קצרה. מסרבת לייסורי  גסיסה  ארוכים. היא הבינה  כנראה  כי יותר  לא תוכל להסתיר חולשתה, כאביה וייסוריה, שיותר לא תוכל לומר  בכנות את סיסמתה  החוזרת : אני יודעת שאני חולה   במחלה  קשה  אך אני מרגישה  טוב.  הבינה שלא תוכל יותר  לשכנע  את עצמה  כי המחלה לחוד והיא לחוד.

זו ההזדמנות להודות לרופא דוקטור שי  לאחיות המסורות  לסייעות לליצניות לעובדת הסוציאלית ולעובדי חדר המיון  של בית החולים פוריה . הם ליוו את אמי  ברגעיה הקשים לא  רק טיפלו  בה במקצועיות ואנושיות  אלא גילו את אישיותה .

ולי יש צורך להודות לאחיותיה  של אמי דינה וגליה, לרחלי וחברותיה לבנים ולנכדים של כל המשפחה שהיו אתה ואתי  . היא ידעה שאהבתם אותה. אמרתם לה את שבחיה בחייה.

 הסדר  השתבש ואני הזקן  נותרתי והיא  הצעירה  הלכה.  ואני רק  שואל את עצמי  האם בשארית חיי אהיה  ראוי לזכרה גם כשהיא לא לידי ?

בנכדיה – נכדיי אני  בוטח, בבנינו ובנותינו  אני מאמין ועליהם נשען.

ללב  הקיבוץ בו יצרה  אתפלל.  לנעורים בהם  בטחה כשהעזו  לחלום  ולצאת לדרכם, אמשיך  לשאת תקוותי.  גם לארץ  המבקשת להיות מחויבת  לאדם . אני תקווה כי  כמוה לאנושיות לא נכנעת  אשא עיניי  בכל שארית חיי.

לפני חמש  שנים במלאת  שמונים שנה לקיבוץ אספה  אמי אבני כנרת וציירה  עליהם  דקל מגדל וחוף כנרת  כחול. כל אורחי החג, למעלה מאלף איש  קבלו את האבן המצויירת פרי עבודתה  ואהבתה. אינני יכול להעניק לכם אבן  אוהבת שכזו כי  אמי לא  עמנו אך אני בטוח שהיא היתה  רוצה להעניק לכל אחד שבא לכאן  ולכל אוהביה הרחוקים אבן כזו למזכרת , אות לברית  של אוהבים.

                    תודה .

                                  מוקי

אמי אחותי –

האהבה הגדולה של אחותי הייתה נתונה לקיבוצה לעין גב. למקום ולצורת החיים אליהם נולדה ובהם בחרה לחיות את חייה. באהבה הזו הייתה הזדהות טוטאלית, כל כך נדירה.

כל מי שהכיר את אמי במסגרת הקהילה האהובה עליה ומחוצה לה, כשפגש או פוגש אותי, בדברו על אמי, מספר על משהו משמעותי שאחותי הייתה בשבילו/ה. חסד שהיא עשתה עבורו/ה שאי אפשר לשכוח אותו. משהו מכונן עבורם, פריצת דרך, משהו שצבע וצובע בשבילם את אישיותה.

בשנים האחרונות של אימא, אמי טיפלה בה בדאגה ובמסירות. היא הייתה הסלע (צור) שלנו בעין גב. החיבור ליום יום של אימא. שכלל פרטים רבים וים של סבלנות. היא גם אפשרה לכל אחת משתינו לגלי ולי להתמסר אל אימא בדרכנו שלנו כל אחת, בהערכה וללא שיפוטיות.

 בתוך כך אני מבקשת להאיר את החיבור שהיה לנו שתינו. לי ולה.

החיבור הזה נטוע בתחושתי לכמיהה של שתינו ליופי באשר הוא. לאפשרות של ההתבוננות הסבלנית, שיש בה פליאה.

אני נזכרת ברישום שאמי רשמה בנערותה. הייתי אז ילדה. ברישום כד עתיק, משויך לעין גב הכנענית. זוכרת שכילדה התפעלתי מדרך הרישום שלה, שהייתה מוקפדת ודייקנית. משהו שיש בו שלמות.

בטיול שעשינו היא ואני להונגריה , צ'כיה ולבסוף איטליה במשך חודש שלם, לקראת סופו הצטברה בינינו מתיחות – לא דיברנו אחת עם השנייה במשך יומיים.

ביום השלישי אמי ניגשה אלי, ידיה מושטות אלי. בכפות ידיה היה מונח צעצוע עץ יפיפה – צב עם גלגלים. היא הגישה אותו לי, מן מחווה של פיוס. ללא מלים.

זו אמי אחותי. 

 ארצה להוסיף, במשך הימים האחרונים במהלך השבעה, הבנתי בצורה עמוקה יותר את אהבתי לכל אחד מהאחיינים והאחייניות שלי כל אחד ואחת עם מה שהוא או היא מביאים. אני מרגישה את האהבה הזו גם מצדם. נדמה לי שיש לאחותי אמי תרומה חשובה בעניין זה.

דינה

 

אימי אחותי הבכורה,

אחותי הבכירה,

המופקדת על המורשת, על הקיבוץ, על הזכרונות.

טובת לב, חכמה, קשובה ונדיבה.

וגם – בלתי מושגת.

אבל אני ידעתי את הטקטיקה.

הייתי מצחיקה אותך.

וכשהיית מתפקעת מצחוק, כל כולך, בהתמסרות, היה נושר ממך כובד

האחריות הגדולה, ואז, אז היה ליבי יוצא אלייך.

 

בטיול האחרון שלנו, שלוש האחיות, את, דינה ואני ליפן, קרה עוד דבר מופלא.

בהליכות שהיו לך לא קלות לפעמים, הסכמת לשלב את זרועך בזרועי, וכך

הלכנו שלובות זרוע – אנגז'ה.

בהתחלה החזקת אותי בעדינות, נשענת לא נשענת, כמו תמיד, לא רוצה לבקש

יותר מדי, לא רוצה להכביד.

אמרתי לך : אימי , תחזיקי אותי חזק, תשעני עלי בבקשה.

ופתאום זה קרה.

נשענת עלי, נסמכת עלי, סמכת עלי.

והלכנו ככה יחד, בעליות ובירידות.

הייתי אז מאושרת ונדמה לי שגם את.

 

נוחי בשלום ובשלוה אחות יקרה.

הגיע הזמן להרגע.

 

אוהבת אותך,

גליה

 

לאימי,

רציתי להיפרד ממך פרידה אישית, אבל התבקשתי לשאת דברים בשם חברי הקיבוץ כולם. אז אני מתנצל ואומר שיהיו בדברי גם הרגש האישי וגם הבעת התודה הציבורית, ושניהם באים מעומק הלב.

את היית מיתומי מלחמת השחרור. אביך, ישקה, קבור כאן ומשקיף עלינו ממעלה הגבעה. הוא וחבריו ונוספים כמותם העניקו לנו בעוז רוחם את מדינתנו ולעם ישראל נתנו במתנה את השליטה בכנרת. אבל את, עם דינה אחותך הצעירה וגסיה אימך, אתן שילמתם את מחיר האובדן האישי הכבד מבלי לזכות בתהילה...וזה לא היה קל. הייתה לי הזכות להיות המחנך של דינה בכיתות ז' ו-ח' ונעשיתי גם אני שותף לקשיים. כל שיחת מחנך עם גסיה גלשה במהירה לדמעות, ונאלצתי להתאמץ לא להוסיף להן גם את הדמעות שלי...מהשנתיים האלו צמחה ידידות רבה ביני ובין גסיה, שהיו בה גם רגישות רבה וגם חוסן עמוק.

לשמחתי דינה למדה עם השנים להתמודד עם משקעי וכאבי העבר, ולכסות עליהם ביצירה צבעונית מלאת שמחה. ואת, אימי? נדמה לי שהחוסן אצלך היה חזק מלכתחילה, ולאורך כל הדרך. היית רגישה מאוד לקשיים של אחרים ואת אלה שלך ידעת לכלוא ולנצור בתוכך.

את אימי הכרתי מקרוב לראשונה כשהייתי, בפרק זמן לא ארוך, המדריך של קבוצת "זית". היא הייתה כבר אז רצינית, אחראית ורואה לנגד עיניה את צורכי וטובת הכלל. בהמשך הקימה בית ומשפחה עם מוקי, ומצאה תמיד זמן וחשק ואת כוחות הנפש הנדרשים למתן תרומה לצרכי הכלל בצד גידול וטיפוח הילדים והנכדים.

נפלה בחלקי הזכות למלא תפקיד מזכיר הקיבוץ (פעם היה דבר כזה...) ביחד עם אימי במשך שנתיים. בתקופה הזו למדתי להעריך אותה מאוד. הייתה בה מידה רבה של הבנת הזולת וצרכיו, מידה של נדיבות והתחשבות שאינה כל כך שכיחה במקומותינו. לא קל לשני אנשים לחלוק את תפקיד המזכיר, אבל השתדלנו ובדרך כלל הגענו להסכמות. במקרים רבים אני הייתי התוקפן ואימי הסכימה לוותר, אבל היו גם מקרים בהם אימי עמדה על דעתה, חשקה שיניים ולא חזרה בה. בלית ברירה ויתרתי אני, ורשמתי לעצמי שכאשר נושא כלשהו נראה לאימי עקרוני וחשוב (ובעיקר אם קשורה לכך דאגה לפרט או למגזר בחברתנו שעלול להיפגע) אימי לא תוותר...

והיו מקרים בהם אני הייתי החלש ואימי החזקה. הזכרתי לא מזמן את המקרה בו בן הקיבוץ נפל בפעילות מבצעית בלבנון. נציגי הצבא נכנסו למזכירות ובקשו ליווי של המזכיר בדרכם להודיע למשפחה. אני חשתי ממש חולשה ונעשיתי חיוור. ואימי אמרה: יאיר, תירגע, אני אלך אתם להורים ואתה תלך אתם אל הסבא והסבתא...וכך היה. לאמור: לפעמים החלש הוא בעצם החזק, והחזק נגלה בחולשתו...

אימי מלאה מאז תפקידים רבים בתחום החברה והחינוך בקיבוץ, והייתה לה תמיד אוזן קשבת לצורכי הפרט בצד דאגה כנה לחיינו המשותפים, ורצון מתמשך לעזור, לסייע ולתרום. ואנחנו, אימי ואני, נשארנו ידידים לאורך כל הדרך.

פטירתה של אימי הייתה עבורי אירוע פתאומי, פשוט לא ידעתי את החומרה של מצבה הרפואי. אבל היא הלכה לעולמה מוקפת בבעל ומשפחה אוהבת ודואגת, וגם חברים שעטפו אותם מסביב.

שלום לך אימי, זכרך ישכון לעד בלבנו

יאיר ישראלי

 

אמא אהובה

 

רק לא מזמן חגגנו לך יום הולדת שמונים. הלכת איתי במסע שלך ושלי חמישים שנים. חמישים שנים ביחד זו לצד זו בשמחה ובעצב בכל מה שהחיים מביאים אתם.

בחוץ עכשיו הכל פורח בשלל צבעים. אביב בחוץ ובלב העצב מתנגן.

יש בין סיפורי ילדותך המופלאים סיפור שהיית מספרת איך הייתם הולכים לטייל להר סוסיתא וחוזרים הביתה עם זרים של רקפות (לפני שרקפות היו פרח מוגן) אהבתך לרקפות שפורחות תמיד ביום הולדתך . ראיתי בעיניים כמה דומה את להן באופייך. יופייך, עדינותך, צניעותך מצד אחד ומצד שני כוחות חיים גדולים כמוסים וחבויים בתוכך פנימה.

 אמא ! תמיד הרגשתי שיש בך עצב גדול שנצור בתוכך מילדותך גם כשלא סיפרת. כשהייתי ילדה אבא אמר לי פעם בדמעות שלך יש גם הדמעות של אמא.

 לפני כמה ימים הלכתי עם אבא ודיברתי אתו איך בגיל ארבעים הייתי שבר כלי. לא ידעתי שקרוב הרגע כל כך שיישבר שוב הלב שלי ושל כל המשפחה על לכתך.

 אמא היית יפה עם הרבה אור עכשיו מבקשת בשבילך שתלכי בשלווה כמו הכנרת היום שלא תפחדי בדרכך לאן שתלכי. אנחנו שולחים את אהבתנו אליך.

 הלוואי תזכי למקום טוב ויפה לפחות כמו זה שיצרת לך ולנו כאן.

תודה על הזכות להיות בתך

מודה שהיית לי אמא את חלק שלם מלבי תמיד.

אוהבת בתך לירז

אמא שלי אהובה וטובה, גיבורת על.

כבר לילה, הבנים ישנים וקשה לי למצוא את הדרך להיפרד, לבחור מתוך כל כך הרבה מילים

שיש לומר עלייך.

ליווינו אותך שנתיים במחלה הארורה, עד הרגע האחרון לא הסכמת לקבל שזה יהיה הסוף 

ואתמול נפרדנו כל כך מהר...

 

היית לנו אור עם עינייך הזורחות,

במפגש עם כל אדם,

תמיד שמחה להקשיב, לעזור, להיות.

היית קשורה לקיבוץ בכל הנימים,

התעניינת ושאלת, לא בשביל הרכילות אלא להרחבת האכפתיות.

דאגת תמיד לכולם, לאבא, בכל רגע, גאה בו בצניעותך, שמחה על האנשים שהכניס לחייך.

האהבה ביניכם חזקה ונוכחת תמיד ומלווה ועוטפת את כולנו.

אהבת אותנו - ילדייך ונכדייך והיית גאה בנו, כל אחד ואחת על הדרך ומקצב החיים שלו.

הלב שלך התרחב בגאווה כשאמרת שארבעת ילדייך חיים בקיבוץ. 

לא הפסקת לדאוג לכולנו. לאחיות ולחברות היקרות שלך, בשביל כולם ליבך היה פתוח. 

 

מלאה בסיפורי ילדות, נערות, טיולים וחברים.

יצר ההרפתקנות שלך לא פסק, מההתגנבות לסרט בילדות ועד הטיול האחרון בדרום אמריקה.

 

עידו שאל אתמול לאן הלכת. לגן עדן? מה זה אומר? עניתי לו שהלב הגדול שלך עלה להיות עם האנשים שאהבת. תמיד בחרת באנשים ובשיחה קרובה. 

 

אתגעגע להודעות הדואגות שלך לי ולבנים, לצחוק המתגלגל שלך, להתמסרות ול "זה טוב ככה שאת עושה לי" כשהייתי מלטפת אותך. לשמוע את הקול השמח שלך בכל שיחה עם הנכדות והנכדים

שכל כך אהבת, לעיניים הכל כך טובות שלך גם כשהחרדות והמתחים הציפו. 

הטיפול בך היה חלק גדול מחיי בשנתיים האחרונות, זכיתי להיות איתך צמוד ולהגיד לך כל הזמן

עד כמה אני אוהבת אותך וכמה אנחנו גאים בך .

אין לי מספיק מילים להודות לצוות המדהים במכון בפוריה שהיה קשוב לך לאורך כל התקופה

וליווה אותנו ברגעים הקשים שלנו. לחברות, חברים ומשפחה שעטפו אותך ואותנו באהבה גדולה.

מתחילה עבורנו מציאות אחרת, אנחנו נדאג לשמור על הביחד, על השמחה שהבאת לחיים

ולעולם שלנו, ועל אבא אהובך.

תנוחי אמא. גיבורת העל שלי.

                                                                                    בתך זהר

לאמא

הלילה סוף סוף תוכלי לישון .כל כך הרבה לילות ב80 שנותיך

המצפון שתקתק אצלך 24/7 לא נתן לך לעצום עין והעסיק אותך

איך לעשות לסובבים לך מחר טוב יותר.

את השאלה "מה אני הייתי עושה בלעדיך" אני שואל את עצמי על בסיס יומיומי מילדות כי את היית תמיד שם בשבילי ורק המבט או הקול שלך היה נותן לי כוחות.

אמא.

אני לא לבד

את היית שם בשביל כל כך הרבה אנשים : לאמא שלך אחרי שאביך נהרג כאן בקרב ,לאחיותיך הצעירות , לחבריך לקבוצת זית מעין גב, לחניכיך בקן קרית אליעזר, לחיילותיך כקצינה, לתלמידיך בבית הספר קדמת כנרת ,

לקיבוץ שלם במגוון תפקידים תובעי אחריות:מזכירת קיבוץ, אחראית קשישים ועוד מלא עבודות ומשימות שהיית לוקחת על עצמך כחברת קיבוץ נאמנה.

מכל התחנות חוזר אלי אותו משוב של נתינה בלתי פוסקת לזולת במילה טובה , בהושטת יד, בעבודת נמלים או לכל הפחות במשיכה בחוטים.

וכמובן האהבה שלך לאבא אתו הקמת וטפחת את הקן המשפחתי שלנו ואת השותפות והאמונה בדרך. רוחך הגבית אפשרה לו תמיד להפליג לכל הכיוונים ששאף.

כאן בבית העלמין בעין גב היית אחראית בהתנדבות במשך 36 שנים על טקסי הלוויה בקיבוץ . טקס שנתן ביטוי כל כך למי שהיית ולכבוד האדם שהשתדלת להרעיף על כל אדם שנקרא בדרכך.

השנתים האחרונות היו קשות לך מעבר למחלה הסוגרת ומאיימת .שינוי הסטאטוס מאחת שאוהבת לתת מעצמה הכל לכולם , לאחת שגם נעזרת היה קשה לך מנשוא .

הלב שלי בוכה על החלל העצום שלכתך משאיר אצלי

אך רוצה להתנחם שנגאלת מאיסוריך ומדאגותיך ותנוחי כאן בנוף ילדות אהוב לצד כל כך הרבה אנשים שאהבת.

אשא בגאווה ואהבה את שמך עד סוף ימיי.

אריאל

אימי אשה אהובה,

אמרתי לך עוד בחייך וחשוב לי לומר לך גם כאן ועכשיו עד כמה אישיותך ונוכחותך בילדותי היו משמעותית ומעצבות עבורי. בגיל 10, עליתי עם מריו ואלסה לארץ. הגעתי לעין גב הישר מאורוגוואי, ילדה קטנה שלא דוברת עברית, שנאלצת להסתגל לחיים החדשים, לחברת הילדים הצברים ולכל מה שמשתמע מלהיות זו שהגיעה מחוץ לקיבוץ…

למזלי הרב, היית המטפלת של הקבוצה שלי. ידעת להכיל, לראות ולקבל אותי בדיוק כמו שאני!

היית לי לאוזן קשבת חפה מכל ביקורת, פשוט היית שם עם כמויות אדירות של אמפתיה כנה ואיפוק מכיל. לימדת אותנו כמטפלת אהבת אדם מהי וקבלת כל אדם כפי שהוא! וכל זה, בנעימות, בחום ושלווה. מעבר לכל אלה אימי, את הדוגמה איך להיות אדם טוב, פשוט אדם.

בשבילי תמיד היית ותהיי דוגמה ומופת לחינוך ילדים, ואישיותך יוצאת הדופן בטוב ליבך ובנתינה האין סופית שבך היו נר לרגלי גם כשהפכתי לאשת חינוך בעצמי.

תחסרי לי מאוד.

אוהבת ומעריכה כל מה שהיית בשבילי.

גיסל טינסקי

אמי צור, מורתי מהשנים המשמעותיות של כיתות ז' וח', איננה איתנו בין החיים והחיות, הצוחקים והצוחקות, העובדים והעובדות. קשה להבין ולתפוש.

אימי, שגידלה את עצמה, בין השלוליות, צוקי הרי הגולן והכנרת, שכיוונה עצמה לנתינה אינסופית ובלתי נלאית, למשפחתה, לתלמידיה , ובבגרותה לוותיקי הקבוץ. היא הייתה בעיני, לסמל להתמסרות, לעיניים פקוחות לרווחה להתבוננות ואוזניים להקשיב לכל לב שעולה על גדותיו, ולטעם טוב -

לראיית היופי עלי אדמות.

אני מברכת את זכרך.

מחבקת את מוקי צור, בן זוגך, אחיותייך וארבעת ילדייך היקרות ויקרים לי מאד.

מיכל גולדברג

אימי אהובה. אני מתנחמת במעט בעובדה שאת כל מה שאני מרגישה כלפייך, אמרתי לך.

נכבשתי בקסמך כבר כשהיית המחנכת שלי והמורה לתנ"ך. עם היושר שלך והישירות. באין סוף עדינות וחמלה. כשלא היה לך מה להגיד, לא אמרת. וכשהיה לך, הגעת ישר ללב. אני לא מכירה עוד אנשים כמוך שידעו להקשיב. פתחת את ביתך וליבך בפני. דיברנו על זכרונות וכאבים, צחקנו, התעצבנו והיית שם בשבילי בחוויה מנחמת ומחבקת. כשחלית, לא הסתרת את מצבך, אבל האופטימיות שלך דבקה גם בי. לא באמת הפנמתי את האפשרות של אינותך. בכל ביקור, נראית יותר חלשה ופגיעה אבל הנפש שלך הסתערה על החיים.

אני עוד לא מעכלת את לכתך. מרגישה את האובדן העצום ואת התהום שנפערה בתוכי. אבל עוד לא באמת מעכלת. עין גב שהיא הבית, הרבה בזכותך ובזכות מוקי האהוב בפני עצמו, תהיה חסרה לי אותך. לנצח אנצור את טוב ליבך בלי גרם של רוע, האהבה והמסירות שלך למשפחתך המופלאה, הרגישות הנדירה לזולת, האהבה לעין גב, לנופיה ואנשיה.

נוחי על משכבך בשלום, אימי אהובה. היית לי בית ונחמה.

אילת בנדק

למוקי, למשפחת צור על שלוחותיה, לגרעין אמירים ולקיבוץ עין גב!

כ 17 שנים חייתי בעין גב ותמיד הייתי בטוח שסוף ימי יהיה ליד גבעת היעור בצל

הברושים וארבע מתוכן חייתי עם מוקי בחדר משותף וכך ידענו איש את אורחותיו

של רעהו ותמכנו אחד בשני. יחד גיחכנו איש על רעהו גם בשעה שחברו לדרכים

של מוקי הטוזטוז השתעל לרוב באשמת ידיו "האמונות" של נהגו. את אימי הכרתי

מיומי הראשון בקיבוץ כנערה צעירה שהלכה וצמחה לאישה בוגרת בדרך כלל

שתקנית אבל תמיד שמתי את ליבי אליה. שמוקי החל לצאת עמה לרגע אחד

ולשנייה אחת חלף לי בליבי רגש של קינאה וידעתי שחברי הטוב זכה בטופ

שבטופ. את הקיבוץ עזבתי ברגע של כעס שנבע הן בגלל פטירת תינוקי לאחר 8

ימים, וריב מטופש שלאחריו הלכתי למזכיר והודעתי בכעס על עזיבתי עוד לפני

אפילו שהתייעצתי עם זוגתי רותי. ואז ישבתי כ 3 שבועות וחיכיתי שמוקי או מי

מחברי יכנס וינסה לשוחח איתי הייתי אולי נשאר אף אחד לא נכנס וכעסי גבר,

היום ממרום שנותי אני מבין שחברי כל אחד מהם והתלבטות הפנימית שלו בעצם

כעסו עלי שאני נוטש אותם ואני סולח! עוד בדרך במשאית העמוסה רציתי לחזור

אך את הנעשה אין להשיב. דעו לכם שעד היום אני חבר עין גב בליבי וכל ידיעה

ממכם זכתה לתשומת לבי וככול שמוקי עלה והתפרסם ידעתי שמאחוריו ניצבת

אותה נערה אמיצה נחרצת ושתקנית שמחזקת את ידיו.

וכך צר לי היום מאוד על אימי ואני משתתף בצערו של חברי מוקי ומשפחתו,

משתתף בעומק לבי בצער כולכם וכל מה שאתם מייצגים בעייני . ואולי צר לי על

חלום גדול שחלמתי בנעורי.

נוחי לך בשלום אימי ! והלוואי והשלווה שזיכית בה תשפיע ולו במעט עלינו ועל

מדינתנו.

של כולכם ובדמעות

אורי פרכטר

לאימי פרידה

ביום רביעי זימנה שעת רצון כשאת הלכת ודעכת  אט אט 

ונשימתך פסקה...

ישבנו גילה ואני  הישישות לרגלי הסוסיתא הבנטנו בעיני הילדות שהיינו והיו גם עיניך.

נגלה לנו שוב האביב שכה אהבנו לרקפות לא הגענו .

אך ידענו היכן הן מחכות...

החלמיות הסרפדים חרציות וחרדלים הכל שופע  ומושך להתחבא בסבך הזה  ולחלום...

ועוד מעט יגיע פסח ואנחנו כולנו בשמחה , נאסוף פרחי בר אלו לקשט בהם את חדר האוכל לליל הסדר .ישבנו שתים אך כשחזרנו ידענו שהיינו שם אתך .

בילדותנו שמחנו  לבוא האביב בהדרו . כאילו בא עבורנו והפריחה וההרים הירוקים להם חיכינו שבו להיות אתנו. ובתוך הנוף הזה שהוא ילדותך וחייך נמצאת מנוחתך.

            נורית הפטמן –קבוצת זית

למוקי מורי וחברי האהוב..

חזרנו מההלוויה סחופים ועייפים מאוד. החבר'ה קדישא שכחה לשחרר את אמי מכל תפקידיה עלי אדמות. ריחות הרפתים והתחמיצים העלו אד מן האדמה ורוח קלה נשבה מהכינרת. אני כבר מרבה לבכות בהלוויות, סימן לזקנה, אבל אתה לא. מהיכן הכוחות? השרקייה הטרום חמסינית טרם נשבה. והייתה לאור המכוסה עננים קטנים לבנים משתנים בתדירות מתחלפת, איכות שאנשי העמקים מכירים, ובעיקר יודעים, ידיעה אינטימית של המתבוננים בחמוקי הנופים, וכבר היו געגועים גדולים לאמי. למדתי עליה המון בבית הקברות מכל אוהביה. מאושר האדם שבת זוגתו ידעה להקשיב כפי שאמי הקשיבה. אדם זקוק שיקשיבו לו, אדם זקוק להיות נשמע ולהיות אהוב. אדם שיודע להקשיב מאיין את עצמו ומזכה את זולתו המשוחח אתו, ביכולת הביטוי הפנימית המזככת ומעצימה את מגע הנפשות. מעטים האנשים שיודעים להקשיב לזולתם. מי שיודע להקשיב אין שוכחים אותו לעולם.

הרבי משטפנשט [בטרם הפך קברו למין קבר בבא סאלי], הקשיב כל חייו לעשרות אלפי אנשים וגם יעץ או נתן ברכה לאלפים ממולדבה הרומנית ובסרביה. אבל בשלושים שנות חייו האחרונות שתק, הפסיק לדבר, להגיד תורות. כשהביאו את עצמותיו ארצה ביום שנערכה הלוויתו נערכה גם הלווייתו של יוחנן טברסקי שהיה ראש למדברים בכל מקום, סופר ועורך ומוציא לאור, נצר לבית צ'רנובל, שלא פסק מלדבר עד רגעיו האחרונים. ובצאת דודו של אבי מהלוויתו של טברסקי, נכנסה ובאה הלוויית השטפנשטר מלווה באלפי אנשים. אז אמר דוד אבי [שהיה קרוב משפחה של שניהם]: "הנה כבר שוכחים את מי שדיבר כל ימיו וזוכרים את מי ששתק" .

הגעגועים והערגונות הם התמצית הגבישית של החיים [לפחות אצלי]. יש נופיות מיוחדת בהלווייה הקיבוצית – בגדי העבודה, הידיים המגויידות, המצחים החרוצים, הזקנים הכבדים, העייפים, הנוער שקשור אליך, הנשים, רעש הרגD7ים על הארון. המשפחה הנאצלת, קשר הילדים לאימם. הלוויה בפורים היא תמצית החיים כי היא התמצית הדיאלקטית של נפש האדם, שחייה בשלמות בתוך ניגודיה. אמו של אבי נפטרה משחפת בפורים. יש מנגינות עצובות ל"שושנת יעקוב שצהלה ושמחה" כפי שהעיר שושן נבוכה כשהמן ואחשורוש ישבו לשתות. השמחה והעצב מהולים יחדיו כמו העכירות המרוטשת בקצה השמיים.

לפעמים קשה לי להבין איך אתה מכיל את כל העצב ומעודד אנשים בהמון חוכמה, תום ופיכחון. וגם, בהמון אופטימיות ותקווה. מסור את כל ניחומיי לילדיך ונכדיך. שתעמוד לי החזקה לדבר איתך פעם בשבועיים. בחבריך ומשפחתך תמצא נחמה, וגם מן השמיים תנוחם.

באהבה תלמידך וחברך מנחם בן שלום

אימי צור – דברים לזכרה

במלאת שלוש וחצי שנים לעלייתו של קיבוץ עין גב על הקרקע נולדה אימי לאמה גסיה ולאביה ישקה צוקרמן. ענף נוי לא היה ופרחים לא פרחו בקיבוץ הצעיר. אולי פרחי בר. לא ניתן היה לדעת בימים ההם שעם לידתה החל צומח באדמת עין גב פרח שאין כמוהו.

שמונים שנה לאחר מכן הלכה אימי לעולמה.

כל ימי חייה הייתה חברת קיבוץ עין-גב .

אימי צור הייתה אדם נדיר בהחלט. אישה של ניגודים שחיו בה בשלמות.

מחד חשה  מילדותה ועד זקנתה הזדהות מלאה עם הקיבוץ ונאמנות לדרכו בלב שלם, מאידך הייתה בה יכולת לראות צרכיו של האדם החלש, החריג, ולא לדרוס אותו עם מרכבת העקרונות.

אף פעם לא שמה את עצמה לפני הזולת. לא היללה את עצמה, לא סירבה לסייע. שום מלאכה או תפקיד לא היו מגונים בעיניה. עשתה בצניעות מעשים טובים רבים מספור למען הפרט ולמען הקהילה.

אף פעם לא עייפה ולא נחה ממעשים של נתינה. כבוד והערכה היו לה כלפי כל אדם ולא חיפשה את אלה לעצמה.

אימי הייתה אשה חכמה והבינה מצויין מספרים, תהליכים ומגמות. הבינה מצוין לאן פניו של הקיבוץ. הבינה וידעה לקבל בהשלמה וללא מחאות תהליכים של שינוי בלתי נמנע לטובת העתיד, אבל ידעה גם כמה חשובה השמירה על גחלת העבר וכמה ראוי, למען אותו עתיד, לא להפנות עורף למייסדי הקיבוץ. היא ידעה מה רבים היו המאמצים שעשו למען הקמתו  והיאחזותו בקדמת הכנרת - הקיבוץ אשר על הגנתו במלחמת העצמאות נפל אביה והיא ילדה בת שש מצפה עם אם שבורת לב לאחות צעירה שתיוולד חודשים לאחר מכן.

בשמונים שנות חייה הספיקה אימי להיות מדריכה לחניכיה בקן התנועה , קצינה לחיילות , מורה לתלמידיה, מזכירה לחבריה בקיבוץ, חברה בוועדות רבות, אחראית על רווחת הקשישים ובכל השנים אשת משפחה אוהבת ומסורה.

רבים זוכרים לה את תבונת לבה ואת עמידתה לצידם בשעות קשות ומאתגרות בחייהם.

היא הייתה מהנשים הקדושות שלא קשרו לעצמן, לא כתר ולא הילה ולא הילכו על המדרכות בתחושה של הקרבה עצמית. לא שמעתי אותה אף פעם מתרגזת, משמיצה, מרכלת , מתלוננת או שופטת את הזולת ואת מעשיו.

 מזלה הטוב שגם ידעה לפנות לעצמה זמן להנאות – לטייל , לצחוק , לשמוח עם בני משפחתה ועם ידידיה.

באדמת קיבוץ עין גב הייתה פרח כליל יופי ונדיר!

אימי נטמנה בבית העלמין ירוק הצמרות הצופה על הכנרת, באותו בית עלמין בו ערכה 36 שנים את טקסי הלוויות של נפטרי הקיבוץ בצנעה ומאחורי הקלעים.

חיה בשלמות עם עצמה ועם מעשיה.

יהי זכרה שמור ומבורך בלב בעלה אוהבה מוקי, בלב ילדיה אביה, אריאל, לירז וזוהר ובליבם של כל בני משפחתה אוהביה ואהוביה הרבים בעין גב ומחוצה לה.

תנוח בשלום על משכבה.

תיקי נווה

לאימי

צדיקה קראנו לך, אחת מל"ו צדיקים. מלאת חסד ואהבה והכל בצניעות יוצאת דופן.

אין מספיק מילים להודות לך על הטיפול המסור , תשומת הלב, מאור הפנים שבו טיפלת בהורים שלי והשאר החברים המבוגרים בקיבוץ. תמיד היה לך זמן וסבלנות לשמוע ולהקשיב ובעיקר לספק תשובות.

אנחנו- שלומית ואני

זוכרות תמיד שאת ואחותך גדלתן ללא אבא שנהרג במלחמת השחרור. לא אשכח את אימך שסיפרה לי כבר בבגרות כמה קשה ועצוב היה להשכיב אותך ואת דינה אחותך בבית הילדים כשהן שואלות: למה רק לנו אין אבא שגם בא להשכיב לישון.

אלחנן ואני העברנו תמונה מיום הזיכרון האחרון- מפגש בבית הקברות של חברות מאותה כיתה שלכולנו יש סיפורי שכול.

כשחלית, סיפרת לי בטלפון בכדי שלא אשמע מאחרים ומאז אימצת את המשפט " אני מרגישה ממש טוב, רק שהרופא אומר  שאני חולה ומידי פעם משנה את התרופות לפי שיקול דעתו ואין לי מושג למה", למרות שמידי פעם סיפרת לי על תוצאות הבדיקות- בעיקר כשהיה שיפור.

בזמן האחרון חזרת לקרוא את הספרים של הסופרים הרוסים . שאלתי אותך איך אפשר לקרוא את הספרים העבים האלה בתרגומים  המיושנים שלהם? ואת ענית שזה מהנה אותך לחזור לעבר.

באחד הימים האחרונים כשדיברנו אמרת שאת מרגישה ממש טוב וחתכת את השיחה במילים "טוב, אז אני לא יודעת אם נתראה, בכל אופן להתראות".

מחזקים את המשפחה המופלאה ונזכור אותך תמיד- צנועה, חסודה ואהובה.

דינה אשכנזי זינגר

אתמול השתתפתי בהלווייתה של אימי צור בעין גב. נשים ואנשים רבים באו להיפרד מאימי. בחוויה שלי, במפגשים עם אימי לאורך השנים על המדרכות, תמיד עיניה הטובות שואלות, "מה שלומך?" ובאמת מתכוונות לזה.

היא היתה כמו אמא של הקיבוץ, מן לב רוטט ופועם שדואג לכולם, למשפחתה, לאיש שלה, ובמובן העמוק, לכל נפש חיה שזקוקה למשהו. בחור יקר, שהיה מאומץ בעין גב, ניגש למוקי, לחץ את ידו, ואמר, מכל ליבו: "היתה לך אישה שלא הבדילה בין האנשים... היא ראתה כל אחד בפני עצמו, ואני יודע את זה מניסיון.."

יש מצב שאני לא מצטטת במדוייק. משהו באמירה שלו תמצת את ההרגשה שלי. אימי באמת ובתמים ראתה ללב האנשים ונתנה מעומק הלב שלה.

המפגשים העינגבים ליד הקבר, יש להם חיים משל עצמם. מפגשים מלאי אהבה: לבנות בית הילדים והכיתה, לאחיות שלהן, לחברות של האחיות שלי, למטפלות בבתי הילדים, למורות, להורים של בני הכיתה... שבט שלם של אנשים משמעותיים שהיו בחייך, ופתאום, פגישה. ליד אלו שכבר אינם, בינהם גם הורי.

פגישה, בעיניים, בחיוך ובחיבוק לבבי.

רוחה של אימי צור כינסה את הדבר הזה. הרבה אנשים באו לחלוק לה כבוד אחרון. לזכור איזו אישה משמעותית היא הייתה. היה בי עצב שמהול בשמחת הפגישה של כל השבט הזה.

בדברים היפים שכתב לאשתו, הזכיר מוקי, שלחג המשק שחל לפני כמה שנים, אימי אספה כ1000 חלוקי נחל וציירה על כולם דקל (שפל צמרת? לאו דווקא).

חלוק הנחל הזה המצויר, שמור אצלי, מסמל ומגלם את אהבתי העמוקה לקיבוצי, על אנשיו ונופיו הקסומים. אהבה גדולה ועמוקה, שנוכחת ומשרישה שורש, כך מסתבר לי, ככל שחולפות השנים.

על ההר בו אני גרה עם משפחתי, בכמון המשגבית(גאוות יחידה בפני עצמה), נאספים להם חלוקי הכינרת של ילדותי.

מצורפת תמונה של החלוק של אימי מחג המשק ה80.

תודה לך אימי יקרה מאוד, שהיית כזו נפש חפצה וטובת לב, בלי שום כחל וסרק

אביטל פוגל

ילדת הפרחים מעין גב. אמא נולדה בעין גב וזכתה לחיות בקיבוץ כל חייה בצנעה ובנאמנות לדרך. כחודשים לפני מותה חגגנו לאמא יומולדת 80.מאד רצינו לעשות חגיגה גדולה לאמא בהשתתפות חברי הקיבוץ . פנינו לכמה תלמידיה מטופליה ועמיתיה לברך וכולם נענו ושלחו ברכות מצולמות . הזמנות כבר נשלחו...אך לקורונה היו תכניות אחרות או יותר נכון לאמא. " אינני מוכנה לסכן את החברים" פסקה בצורה אופינית ונאלצנו להסתפק במסיבה משפחתית. אחד המרכיבים החזקים באהבתה ובהזדהותה הכל כך גדולה עם עין גב צמח אצלה כנראה דרך הטיולים בילדותה בשנות הארבעים והחמישים לגבעות הפורחות המקיפות את עין גב מהם היתה חוזרת תמיד עם רון בלב וזר ביד .

עין גב הישנה והטובה איננה וכמוה נעלם מהנוף העץ הנבוב. אך הסוסיתא , גבעת הייעור, סלע הנרקיסים , חמשת הבובות כולם פה וממש כמו אז מתמלאים במיטב פרחי העונה: נרקיסים, רקפות, כלניות , חרדלים עיריות וחרציות .. אלה מהווים חיזוק מצוין למערכת החיסונית בימי מגיפה. ואני מקדיש אותו באהבה לזכרה🌼

גלריה:תמונות בצבע של אימי צורגלריה:תמונות בשחור לבן