נפרדים מיצחקל'ה הפטמן ז"ל
יצחק שלי ,שלנו.
בניך , נכדיך, נכדותיך וכלותיך.
העצים מתים זקופים, כך לאט
מאבדים מכוחם, אך נשארים עומדים.
עברנו שנה של מסע קשה וכואב.
אתה סבלת בשקט. לא התלוננת.
דלתות נסגרו בפנינו.
שבועות עברו ללא מענה ועזרה
נדרשת.
אתה גילית כח רצון להתגבר לא
ליפול.
אתמול הלכת בשקט בשלווה כמו
שביקשתי עבורך.
איך מסכמים 57 שנים ביחד?
אהבת צעירים שמתבגרת לשותפות
חברות שבמרכזה היקרים לנו ארבעת בנינו.
היית אהא טוב והם היו כל
עולמך.
הנכדים והנכדות האירו את
עיניך וחיוך מיוחד היה על פניך , שמור רק להם.
זכינו להזדקן ביחד. להביט לאחור ולהבין שהשלמנו מסע, את המסע
של החיים.
בסוף הדרך היו לידינו כל כך
הרבה אנשים. לא היינו לבד.
הבנים סעדו אותך. צוות ביתהזית
ליוו בכבוד ואהבה.
ענבל לחמה עבורנו בכל דרך ,
לרכך את מערכת הכללים והחוקים.
זכינו לליווי של האחות אינסה
וד"ר טלי מצוות ההוספיס, שעשו זאת בחום ואהבה ונתנו לי ולך שקט בטחון בשעות
הקשות.
החברות מועדת בריאות והתמיכה למבוגרים היו קשובות
ותומכות.
ועוד רבים דרשו בשלומך.
יצחק אנחנו שהשארת עם לכתך
מחבקים את הרגעים והסיפורים .את הימים והשעות. את החיים איתך. אוספים את שנותר.
הזכרונות. ונפרדים בכאב.
נורית.
אבא
אנחנו מלווים אותך היום בדרך האחרונה.
חלפנו בדרך במגרש החניה, ובדימיוני ראיתי אותך מכין את המשאית לעוד טיול של שבת. מעמיס לבד ספסלים כבדים, מסדר את הברזנט ובודק את המנוע. המשכנו בשער הקיבוץ שבו ישבת פעמים רבות על הקיבוץ להשגיח. פה בחלקה הירוקה תמיד בקצה הקיבוץ התקבצנו להיפרד.
כל חייו חי אבא חיי קיבוץ, ועל שתי מצוות הקיבוץ הקפיד באדיקות: עבודה וצניעות.
בגיל 14 יצא לעבוד בים המלח של טרום מלחמת השחרור. נער צעיר רחוק מהבית בשגרת עבודה ותנאים קשים. כשהתבגר עבד בחקלאות והובלה. סיפורים רבים שמענו על נסיעות ברחבי המדינה הצעירה. הרפתקאות דרכים של פעם, בלי טלפון, כסף או כל סיוע. בעין גב המשיך לעסוק בהובלה שנים. נוהג ומוביל את תנובת המשק ליעדה. יוצא לנסיעה באמצע הלילה וחוזר לא ידענו מתי. אבא כדרכו היה יוצא ללא מזון ומשקה וכמובן לקנות בדרך לא בא בחשבון. עד שנתו האחרונה היה גאה ללבוש את מדי הפועל הכחולים שלו, הנעליים הכבדות, ולצאת למלאכת יומו. יותר משבעים שנה עבד והמלאכה היא עולמו, ובית המלאכה ממלכתו. בשנתו האחרונה התגעגע לבית המלאכה, והבחנתי שבפעם הראשונה, מאז ומעולם, התרככו כפות ידי הפועל שלו.
אבא חי בצניעות סגפנית. מעולם לא ביקש יותר לעצמו והסתפק באשר ניתן לו. לא התעניין ברכוש או ממון ולא בעלות עליהם. חיים שלמים כמעט ללא כסף עם ארנק ריק ובלי רגשות של מחסור. אבא חי בעולם של פעם, בו לא מחליפים דבר. לא קונים שום חפץ חדש כל עוד ניתן לתקן, ואצל אבא תמיד אפשר עוד פעם לתקן. אבא אסף חפצים נטושים, והנאה רבה היתה לו, להפיך בהם חיים חדשים. הקומקומים שתמיד חזרו לעבוד, המאווררים שהמשיכו להסתובב ברעש מחריש אוזניים ושלל תנורים מחכים לבעלים חדשים.
בגיל ארבעים יצאת למלחמת יום הכיפורים במסגרת גיוס רכב ההובלה של הקיבוץ. נהגת לתוך סוריה וחצית את התעלה לתוך מצריים. צריח המסגד עליו עלית בסואץ, מוצבי הסורים בגולן, זכרונות אין סופיים. תשעה חודשים בדרכים היית, את המשאית, רכוש הקיבוץ, בידי זר לא הסכמת להשאיר.
אמנם אבא לא היה לוחם, אבל היה חודשים דבק במשימה, ללא פשרות מסביב ליממה.
יותר משישים שנה היית עם אמא, עליה סמכת ובעקבותיה באת. כל חייך הייתה לצידך. בשנים האחרונות טיפלה בך במסירות ועקשנות. נסיעות בלתי נגמרות, ואין סוף טיפולים, כל פעם היה זה צורך אחר בו טיפלה אמא. אתה מצידך סבלת בשקט, עליה סמכת ובה בטחת.
במהלך הזמן, חווינו מחדש ביופי שבחברה פה מסביב. דאגה כנה של מספר רב כל כך של חברים. שכנים וגם רחוקים בקיבוץ מבקשים הזדמנות לעזור או אפילו רק לעודד. קשר אנושי יוצא דופן של חיים שלמים, והיום על זה אנו מודים.
עם השנים היית נדמה לי כעץ הזית הזקן. עור גופך קיבל גוון שנים, גבך שפף, אבל נאחזת באדמה, בחיים, לא ויתרת לא הרמת ידיים. לפני כמה שנים, כבר התקשה בהליכה. עלינו לסוסיתא להליכה ארוכה בשביל. הלכנו מחובקים לא ליפול מהמדרון, לא ויתרת, או התלוננת רק להמשיך לראות, לבדוק. בכל פעם, גם בתקופות הקשות, מבט אחד בעינייך הזכיר לי את האריה החזק שהיית.
אבא קשה להפרד ולהשלים, אבל אנחנו זוכרים את דרכך. זכית ונולדת ראשון למשפחתך בארץ ישראל, גדלת בקשיים אך בן חורין, בחברה אופטימית בזמן שכה רבים מבני עמנו לא זכו לכך. חיית את חייך כדרכך, לא השפלת ראש בפני איש.
זכית לחיים ארוכים עם אמא ושבט צאצאים. חיית בחברה הקיבוצית בה רבים העריכו את פועלך.
אבא, זרעת וגם קצרת. היית מסופק ביבולך, ולא חפצת בשל אחר. היית צנוע ולא חשת מחסור. עזבת אותנו בשיבה טובה ובשלווה.
נוח בשלום על משכבך.
יובל
אנו נפרדים היום מיצחקל'ה. בן קיבוץ. אמנם לא בן עין גב אך בן קיבוץ, בכור בני הקיבוץ בעין גב.
רמת רחל קיבוצו של יצחקל'ה ועין גב הם שני קיבוצי ספר שעברו סערות גדולות . הרומן בין המדריכה הצעירה של הנוער העובד ברמת רחל וגזר לבין בן קיבוץ רמת רחל, בין נורית ויצחקל'ה קשר בין הקיבוצים. יחד הקימו בית מוצק עם ארבעה בנים. מקור לגאווה הבלתי נסתרת של יצחקל'ה.
האבא של יצחקל'ה היה חבר בהכשרה חלוצית מיוחדת בפולין הכשרת קלוסובה. זו היתה הכשרת הנלהבים. הם עבדו במחצבה עם 11.000 פועלים פולנים. בעוני מחריד . בקלוסובה הכל היה מותר. כל בוקר היו החברים העניים עד דמעות צריכים להחליט האם לקום לעבודה או לא. חובה לא היתה . הכל היה מבוסס על חופש. הכל היה מותר חוץ מביקורים אצל ההורים. האבא של יצחקל'ה הגיע ארצה כשקיבוץ רמת רחל נהרס במאורעות 1929. הריסות של קיבוץ שחבריו בנו את ירושלים החדשה . סללו את רחובותיה. חצבו את אבניה. חבריו היו סבלים ברכבת . רמת רחל היתה קיבוץ עירוני. קיבוץ גבול . הכל ליוו אותו בחשד ותמיהה. הוא היה קיבוץ משימתי.
יצחקל'ה קלט והפנים מרוח חברי רמת רחל חברי גדוד העבודה. הוא ידע ש'כאן על פני אדמה' זה לא שיר אלא צו. אך לא כאן על פני אדמה של איכר הנטוע וכבול באדמתו אלא של מי שיודע לשוטט במרחביה. לגלות בה הרפתקאות ונדודים. כנער לא מצא עצמו כלוא בבית ספר ועבד בירושלים . הוא נדד עם נותן העבודה שלו לסדום. הוא היה אז בן 14 כשסערת מלחמת העצמאות היתה בשיאה. בימים ההם פינו את ילדי רמת רחל לירושלים ואחר כך לנתניה. יצחקל'ה נדד בין קליה לסדום והוטס במסגרת פינוי לתל נוף . הצטרף לחבריו בני הקיבוץ . בימי התוהו ובוהו ההם נדד עם חבר בלי להודיע לאיש לאילת שנכבשה זה מכבר ונעלם ממשפחתו הדואגת.
בימי מלחמת העצמאות עברה רמת רחל מיד ליד. מאמצי שיקומה או הייאוש משיקומה פילגו את חבריה בין רמת רחל לבין עין כרמל יצחקל'ה נדד ובסופו של דבר נשאר ברמת רחל, שמר עליה ועבד בה.
רמת רחל היתה קיבוץ עני וקר. כשנורית הגיעה אליו היא משכה את יצחקל'ה לשרקיות ולכנרת.
בעין גב הוא עבד בתחילה במסגריה אך סרב להיות איש הכבול לאדמת הבננות והפך להיות איש המשאית. הוא הביא את הבננות לשווקי הארץ. היתה לו סבלנות בלתי רגילה להביא את התוצרת לשוק במצב טוב מה שחייב אותו לנסוע לאט. במלחמת יום הכיפורים שהה למעלה ממאה ימים במשאית שהיתה לו לבית.
אני צריך לספר כאן משהו אישי. שנה מסוימת למדתי שיעור אחד בשבוע בירושלים אצל המורה שלי לקבלה. לשם כך הייתי נוסע הרבה פעמים עם יצחקל'ה . זו היתה נסיעה ארוכה. לפני מלחמת ששת הימים נסעו לירושלים דרך בית שמש ויצחקל'ה נסע לאט. אני הייתי בטוח שהוא תמה מה עושה האיש המוזר הזה שנוסע אתו לשיעור ועוד שיעור בקבלה. ואני חשבתי כמה גדול הכבוד שיצחקל'ה חש לבננות או אולי לעבודה של הבננצ'יקים כשראיתי באיזה סבלנות הוא נהג ובאיזה איטיות אנחנו נוסעים . הוא לא דיבר הרבה אך נהג בשמחה.
על עסקנותי לא סמך. ערער. ואני הבנתי את חששותיו שהיו גם חששותיי. נפגשנו הרבה במילואים ויום אחד מצאנו עצמנו במילואים שולטים על המשטרה מול עין גב. מרינדו של היום שציניקנים הגדירו כמבצר אסטרטגי. שני עינגבים מצאנו עצמנו לבד במשלט מול הבית. אז למדתי הרבה על יצחקל'ה. הוא ארגן את המקום כבית ממש. דאג לי באבהות מופלאה למרות ביקורתו ואולי בגלל . כאן גיליתי את אמונתו החזקה ביסוד הבית. בית שאינו מובן מאליו. בית שצריך לבנות. בית שצריך עליו להגן.
יצחקל'ה אהב את ההרפתקאה. משוטטות במרחבי ירושלים ובורותיה כילד ועד נסיעות לחוץ לארץ . אהב את הטיולים בסיני, עם ילדים ועם מבוגרים. הוא הרבה לטפל בגרוטאות המכוניות הנודדות במרחבים הגדולים. אתו הטיילים חשו בטוחים. על האילתורים של יצחקל'ה אפשר היה תמיד לסמוך. זה נמשך המון שנים . אפילו כשעבר לתקן קלנועיות ישנות הוא המשיך במסורת. האמין שאין גרוטאות בעולם יש עצלנים שלא אוהבים לתקן.
שנים רבות אנו חיים עם נורית האחות, הנושאת את דבר הקיבוץ ומזכירתו . היא ליוותה את יצחקל'ה בדרכו האחרונה בדרך המעוררת הערכה והערצה. אנו מקווים ובטוחים כי גם בשעות אלו ובשנים הבאות יחוזק ביתה בזיכרון של יצחקל'ה. ולכל אלה שליוו אותה ואותו בימים הקשים הללו גם תודתנו נתונה.
מוקי צור
תודה גדולה לנורית ומשפחת הפטמן היקרה על פינת הישיבה החדשה שהגו ותרמו למרפסת בית הזית - הבית הסיעודי בעין גב .תרומה לזכרו של יצחקל'ה ז"ל שהלך לעולמו לפני כשלושה חודשים בגיל 89 ,כהוקרה לטיפול הטוב שזכה במקום בשבועות האחרונים בחייו. צמד הספסלים היפים מאפשרים לדיירי הבית ,לצוות ולבני המשפחות לשבת בחוץ בנוחות . על הספסלים רקועים פסוקים מהמקורות:"איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק"(ישעיהו מ"א, ו) ,"ויאמר אליו יצחק אביו:גשה נא ושקה לי בני "(בראשית כ"ז, כ"ו). יהי זכרו ברוך.
תגובות