נפרדים מצבי מור ז"ל

 

קיבוץ עין גב משתתף בצערם הכבד של משפחת מור ושבט שפיצר (שגב, בריל ומלצמן) עם פטירת חברנו צבי מור ז"ל .

בסיפורו של צבי מתגלמים פרקים מרכזים בהיסטוריה של העם והארץ. הוא נולד בהונגריה ושרד את השואה באירופה. אחרי המלחמה הגיע עם קבוצה של עלית הנוער לקיבוץ כפר גלעדי. לעין גב הצטרף בעקבות יעל לבית שבט שפיצר וביחד הקימו משפחה למופת עם שלושה ילדים - אילן ,בשמת ונמרוד . ב1987 נפל אילן ז"ל בנם הבכור בפעילות מבצעית בלבנון.

במשך שנים היה צבי מורה לספורט דומיננטי בבית הספר היסודי בקדמת כנרת בעין גב . במסגרתו יזם מפעלי ספורט מסורתיים שמלוים את עין גב שנים ארוכות מרוץ הסוסיתא ומרוץ הלפיד שלימים נקרא ע"ש בנו אילן ז"ל וב2013 דחף להכנסת ספר תורה חדש לבית הכנסת לזכרו של אילן.

במשך עשרות שנים האחרונות נשא את ההסטוריה הכבדה של הקיבוץ כשניהל את הארכיון של עין גב וביחד לחבריו לצוות הצעיד אותו לעתיד כשהעביר אותו דיגיטציה ולבנין הכתות המרווח וכיום המוסד מהווה עבורנו גאווה .

לוויתו תיערך מחר בשעה 12:00 בבית העלמין בקיבוץ עין גב.

קראה רותי בהלוויית צבי.

חיים, אליעזר, יעקוב וגיאורגי פולק בן משה ורחל. אלו השמות שנתנו הוריו של צבי- משה ורחל, בלידתו. אימו רחל נפטרה 3 שבועות אחרי הלידה. האם שגידלה אותו בנקותו נפטרה אחרי סיום המלחמה ואותה צבי זכר. כשנשאר בודד בעולם ילד בן 8, נאסף לבית הפלוגה ע"י נערה בת 16, "יהודית", שעברה בין הבתים וחיפשה ילדים יתומים. בבית הילדים אליו נאסף צבי לא ידעו על כל שמותיו העבריים שניתנו לו בלידתו אלא רק את שמו הלועזי- "גיאורגי". נתנו לו לבחור בין השמות צבי זאב והוא בחר את השם "צבי". כעבור שנים בחר צבי באשתו "יעל".

50 שנים לאחר מכן, ערך צבי מסע שורשים של 7 ביקורים בהונגריה. כל ממצאיו וזיכרונותיו נכתבו ותועדו על ידיו באוגדן. בתחילתו, צבי מודה לכל מי שעזר לו. אני אקריא את הפתיח. התודה שצבי כתב:

תודה גדולה! תודה גדולה מאד לאווה פלורסהיים שעזרה לי, למעשה אני עזרתי לה, להצליח לרכז, לגוון ולאושש את כל הבזקי הזכרון הבלתי מסודרים, הסטיכים והאסוציאציות שצצו במוחי עם כל משפט ומשפט בנסיון עדותי הסוביקטיבית ובלתי מעוגנת בסדר אירועים ובעובדות היסטוריות.

תודה גדולה ליעל שאפשרה והסכימה לי, להשקיע בעברי השחוק ובלתי מבטיח. כן תודה לילדיי בשמת ונמרוד אשר עודדו אותי בהתעניינותם ודחפו אותי לספר יותר ולהראות יותר את עברי, שלא מצאתי בו שום סיבה לגאווה.

תודת חיי נתונה ליהודית גרדוש שבכלל נתנה לי חיים חדשים ומחודשים וכך מצאתי שיש לי בכל זאת מה לספר. יצאתי מספר פעמים ל"שדות קרב ההשרדות" שלי ובכל פעם בלבלתי לעצמי יותר ויותר את המחשבות וכך מצאתי את עצמי משווע לעזרה, עזרה שתסדר את כל העובדות, רגשות, מראות, תחושות וזיכרונות של ילד בן 8 ששמר עליהם כ-55 שנה בזיכרונו המעורפל הנשחק.

כשהתבררלי מעל לכל ספק שבכל מה שאני יודע" זה סתם מבלבל את מוחי, שמחתי להצעה להיעזר באדם שמבין ורגיש לרנקופה. קבלתי את אשר ביקשתי ואף יותר מזה. לא יכול להיות טוב . אווה הסכימה לשמוע, לקרוא וגם לראות מה שיכולתי לספק לה בעינייניי גילתה המון סבלנות והקשבה. אווה פתרה לי את התסבוכת ומצאה לי פרטים שלא היו ידועים לי.

עכשיו אני יודע איזו מטלה לקחתי על עצמי, מגיל-8 ועד היום, כ-55 שנה לאחר מכן, לנצור בשפיות את תהפוכות העולם האם וגם להצליח להתגבר על כל אותם הימים הקשים ביותר עם כל הבעיות הקניות.

לכן אודה לכל מי שעזר לי ליישר את ההידורים להסדיר את העיניינים, לשבץ במקום ובזמן הנכון, להבהיר ולהאיר זכרונות. לים ובלתי נהירים ולהוציא לאור את פיסת ההיסטוריה הפרטית שלי, של צבי מור כיום.

בזכותם ידעו בניי ונכדיי, קרוביי ואפילו אני עצמי מי הוא צבי.

המון תודות מעומק הלב, שלכם

צבי מור Gyorika Pollak קיבוץ עין גב, קיץ 2003

הקריאה רחלי בהלוויה

צבי מור במסגרת מסעותיו להונגריה, מצא צבי את קבר אימו ביאנקה, זו שגידלה אותו, ועשה לה מצבה. בטקס שערך ליד הקבר הוא כתב וסיפר לה את סיפור חיין מאז שנפרדו. נקריא קטע קצר מתוכו.

הוי אמא. אני כבר לא ילד ונכון שעברו כבר יותר מחמישים שנה, אבל רק עכשיו אני יכול להעלות על דל שפתי את מילת הקודש "אמא". יש הרבה אנשים ובוודאי ילדים שלא יכולים להבין זאת, לא יכולים להבין שגדלתי ולא יכולתי לבכות "אמא, אמא", לא יכולתי להתפנק, לא היה לי במי לבטוח, את מי לחבק, את מי לאהוב ולנשק, כי לא היה לי דבר כזה אמא. לא ידעתי שיש דבר כזה שגורם אושר ובטחון שאפשר תמיד להימלט אליו מכל פחד שנופל על ילד קטן ותאמיני לי שהיו הרבה רגעים כאלה. לא ידעתי, ולא היה לי מנחם בעת צרה, לא היה לי תומך ומשענת ולא היה לי למי להתגעגע. פשוט לא היית, הרבה שנים הרגשתי לבד לבד, ולא ידעתי עד כמה את ואבא חסרים לי. רק עכשיו שבגרתי, אני מבין מה הפסדתי ולמה. עדיין פצעי לא הגלידו. אני כהורה משתדל מאד לתת מעצמי בל, כל מה שאני יכול ומוסיף עוד קצת (עד כמה שאני מבין שזה נכון לעשות, מבלי להציק).

ילד בן שמונה ישן לבדו עם אמו החולה. הוא יודע שהיא חולה מאד. הוא רעב והיא בחולשתה האחרונה יוצאת מהבית ולא חוזרת. והילד לבד. מתייפח ברעב כמה ימים סגור בביתו. ואילולי נערה בת 16 המתעקשת לדפוק בדלת הוא היה נותר בודד ורעב עד מוות. היא הנערה מתעקשת להביא אותו לבית היתומים של הבונים שמבטיח לו חלום של ארץ ישראל למרות העוני. כך בעזרת יהודית גורודיש הוא מגיע לבית שני : ילד חוץ בכפר גלעדי. מאומץ על ידי משפחת לוין. עם כל כאב שצבר בעברו למרות בדידותו בתוך היחד הסואן. למרות השותפות התובענית. זו שתבעה ממנו לחלק את הסוכריות שקיבל פעם ראשונה לכל ילדי הקבוצה. למרות כל אלה הוא בונה יסודות לחיים. אמנם החליף את שמו ההונגרי לצבי אך מעולם לא שכח ולא הסתיר את סערת עברו. הוא חש אחראי לשימור ולמסירת הזיכרון של מה שעבר. סיפר לילדים בבית הספר מה עבר והאמין כי הוא מוסר להם צו ונותן בהם אמון. האמין שההתגברות אינה בשיכחה אלא בבניית אלטרנטיבה . עד כדי כך האמין בטיפוח הזיכרון שלימים היה אפילו אחראי על הארכיון של הקיבוץ . תייק בחריצות את העדויות חידד עפרונות שלא יזיקו למסמכים וסידר את הצילומים במעטפות לבנות. הוא ניהל את הזיכרון הקולקטיבי בסדר ובארגון קפדני כאילו שמאורעות יכולים להתארגן כך. הארכיון היה מסודר למרות שהארכיונאי ידע משהו אחר על החיים. הוא ידע שהדנובה החוצה את עיר ילדותו בודפשט איננה כחולה ותמימה כמו הוואלסים הסנטימנטלים והמלמלות . שזוהי אותה דנובה שהפכה אדומה מדם היהודים שנרצחו בהמוניהם על גדותיה ( כנראה שגם אביו של צבי נרצח על גדות נהר הוואלסים העליזים. אם כי יתכן שמת בצעדות המוות של יהודי בודפשט). צבי חזר אל האירועים הנוראים שעברו עליו. הוא לקח את ילדיו לסיורים במקומות שהיה . כשהיה בן ששים מצא את קברה נטול המצבה של אמו ולידה קבר של אשת אביו . אז התברר לו כי היא אמו הביולוגית שנפטרה זמן קצר אחרי שנולד. הוא הקפיד לסדר מצבה לאם שגידלה אותו .מסביבו המשפחה הרחבה עמה חי והמשפחה אותה בנה.

חייו החלו להבנות חברת הילדים בבית הבונים עלייתו ארצה , חברת הילדים בכפר גלעדי גיוסו לצבא, החתונה. הילדים. הוא נכנס לשבט השפיצרים העוטף . הוא למד חינוך גופני- והחל ללמד בבית הספר קדמת כנרת. תמיד מרוכז במשימה : להעצים את כוחם של החיים. לרוץ , לקפץ, לגעת בשמים להתמרד נגד כוח הכבידה.

נפילתו של אילן הבן השיבה אותו ללוע האסון, נקרעו רקמות הנפש. אך גם כאן הוא הבין כי את הזיכרון הכבד צריך לטפח. לא להשתיק, לא להסתיר, לחיות עם השכול. לארגן את הילדים לרוץ למרוץ הזיכרון. להיפגש עם החיילים להפוך את הזיכרון לחלק מהחיים.

אך אהבתו ושותפתו יעל ,אם ילדיו , ביקשה את נפשה . הוא שהתעקש על חייו לא הצליח להעביר אליה את שבועתו לחיים. את ההומור הדק שמעצים את תשוקת החיים גם כשאינו מבקש למחוק את הכאב הגדול.

לאט לאט נכבה. רצה לעזוב על קצות האצבעות. אך הוא חש שבניו עמו. חש שנמרוד ובשמת באהבתם יודעים לבנות גשרים אל נשמתו הכואבת. עמם ועם השבט שמלווה אותו במסירות ואהבה הוא חש מוגן . להם הוא מסר אירוניה אוהבת ומרד של חיים.

הקינה התנכית העתיקה זועקת

הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים ואנו ניצבים היום על קברו של צבי ותוהים : על כמה בימות יכול אדם מישראל להתמודד עם מצוקה? לנו נראה כי ביקש לרדת מהבמה תוך גילוי הגבורה העמוקה ביותר והיא היכולת לרקום בעקשנות חיים על אף האימה והדם בלי לשכוח את הנשק העמוק ביותר להתמודדות זו : ההומור המורד – זו שירת האדם.

מוקי צור

כאשר באנו לעין גב

כנהוג באותם ימים - קיבלנו את צבי ויעל כהורים מאמצים. קשרים רבים היו לנו - מחברים משותפים מלימודי הספורט ונושאי עניין מגוונים בשעות הפנאי. צבי ויעל דאגו לנו, עזרו להיקלט בעין גב. יעל דאגה בשישי לעוגות וצבי דאג לבדיחות. הצטרפתי לבה"ס קדמת כנרת וצבי קיבל אותי להיות שותפה בהוראת הספורט כשמגרש הכדורסל על בלטות שעורי ספורט בקיץ באוויר הפתוח החם של העמק, בסתו רוחות השרקיה המפזרת ניירות בננות שהפכו לחלק משיעורי הספורט לילדי א-ב בחורף באולם המוסיקה כשבקיר הבמה היו סולמות להתעמלות וריצה בין שורות הכיסאות. ולהרגע-בכנרת טבלנו שוחים ונהנים. צבי היה ספורטאי אמיתי, מתעמל מצוין. אך עם הזמן החליט לעבור להיות מורה לגיאוגרפיה שהיה המקצוע השני של כל מורי הספורט. כמובן שצבי הקים את מרוץ הלפיד בתחילה מהמצבה לנופלים בצמח דרך תל קציר והאון עד לעין גב. עם הגבולות המתרחבים של ישראל המסלול של המרוץ יצא מגמלא בגולן אל כל ישובי הגולן והעמק השותפים בבה"ס. התקרבנו עוד לאחר נפילת אילן ז"ל מרוץ הלפיד הפך לזכרו אילן ז"ל. צבי צייר את הסמל על חולצת הספורט שהפך לסמל של קדמת כנרת. הקשרים עם יעל וצבי התהדקו ותמיד ידעתי שיש לי ולמשפחתי עוד בית חם פינה בלב בלתי נשכחת. אני מאוד עצובה אך יש לי נחמה באמונה שהחיים האנושיים על פני האדמה אמנם ארעיים, אך הנשמה היא ניצחית וכך גם האהבה. דבר אינו מסתיים הוא רק משנה צורה. יהי זכרו ברוך ושמור איתי לעד.

                          יוכי צדקוני

צבי שאני הכרתי!

הכרותי עם צבי באופן מעשי התחילה בחדר האוכל, כשהתחלתי לחשוב קדימה על עבודה בתנאים חדשים של משרד ועניין. וכך נפגשנו בזמן הפוגות מקופת חדר האוכל בזמן ארוחות הצהרים. התיישבתי לידו והתענינתי בעבודתו בארכיון. צבי מיד פתח וסיפר לי על הענין בעבודה וחשיבותה ויחד עם זה אמר שהוא מאוד רוצה להעביר את האחריות בארכיון למישהו/ה' שהוא יכול לבטוח בו/בה. אני קפצתי על הרעיון וגלגלתי אותו למוסדות הקיבוץ. היו לו שני תנאים: שנתיים עבודת חפיפה איתו וקורס ללימודי יסודות הארכיונאות של הארגון.

ואכן בשנת 2014 הצטרפתי עם חששות רבות של צבי שתוך כדי העבודה איתו הבנתי איזו אחריות יש לארכיונאי על שמירת המידע המסמכים וכל דבר שמספר את הקהילה והחברים בה.

צבי התהיל' את עבודתו בשנת 1932 כארכיון היה בעיקר ערמות של חומרים ללא סדר זמן. ואת סיום הכשרתו יצר קשר עם ארכיונאים רבים ויחד עם חיים יהלום התחיל לרשום ולקטלג את החומרים. בזכותו וכמובן בזכות חברים ותיקים לפריז יישמרו בעין גב חומרים רבים. אך בזכותו ניתן היה ועדיין למצוא מידע רב ולהתענג על העבר הווה ובתקווה לעתיד. צבי התחיל להנגיש את החומר למחשב אך יחד אם זה היתה לו אימרה: המחשב עדיין לא קיים מספיק שנים בשביל להוכיח את השימור והנייר אכן נשמר ולכן הקפיד לרשום הכל ידנית. הוא גם לא הסכים לחשוף חומרים דרך המדיה כי הוא טען שמי שצריך אותנו שיבוא ונעזור לו בכל.

אם החברה הארכיון אזור ההנצחה ל"ביה הכתות" שבו הוא נמצא כיום, צבי התקשה לקבל את השינוי של המיקום, הוא השתמש בזה שיש לו "זיכרון ויזואלי, הוא הרגיש שמישהו נשמט מידיו. ניסינו להראות לו שהכל נשמר ואנחנו ממשיכות את דרכו ואכן גם היום אנחנו שומרות ומשמרות את הארכיון כהשפעתו מורגשת בכל העשיה.

   שולה אצלן