כמה חודשים אחרי לידתה של גסיה פרצה המהפכה הסובייטית וניתנה הצהרת בלפור. והיא צלחה את כל השנים מאז עד שנותרה האחרונה בין הראשונים.
היא נולדה בעיירה שהיא הקפידה לקרוא לה עיר- רזקנה שבלטביה. עם בתי עץ , כנסיה ורחוב ליהודים עם בית כנסת בנוי אף הוא מעץ. ליד ביתה חלקת ירקות. היא היתה ילדה חולנית אך נלהבת לתנועת הנוער. למרות שמאד חששו לבריאותה, במיוחד לבריאותה העתידית בארץ ישראל החלוצית היא היתה נחרצת . תנועת הנוער, העניבה, הדגל ההמנון והפנטזיה ליוו אותה כל ימיה.
היא עלתה ארצה באניית מעפילים ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה. נכלאה בעתלית כששוחררה הצטרפה לחבריה שישבו בבנימינה. חברי הגרעין שלה הקימו לימים את כפר בלום. הגיע למקום ישקא צוקרמן מעין גב. הוא הגיע לשם משום שהיתה לו ביקורת על עין גב של הימים ההם. הוא הצטרף לצעירים ממנו בתנועה שישבו בבנימינה. אז נרקם הרומן הגדול. עם שחרורו של חברו הטוב ליובקא גולדברג מהכלא בו היה אסור בידי הבריטים החליט ישקא לחזור לעין גב ולקח עמו את אהובתו לימים אשתו גסיה.
גסיה החלה להיות תופרת. גוזרת מכנסיים. תופרת לבנים ווילונות. שנים רבות הקדישה לוילון בקיבוץ מגן הפרטיות, תורם ליופי של הדירות בצמיחתן מחדרי עוני לדירות של ממש. היא עבדה במהירות, ביעילות ובעיקר באהבת הקליינטים שלה. היא תפרה וילונות לחדר האוכל, לחדר התרבות לכפר הנופש - לכלל ולפרט.
כל שנה בחודש יוני היתה יוצאת לפינה החקלאית שלה. היתה אורזת ענבים. התגאתה תמיד בהספקים ובאסתטיקה..
בראשית שנות החמישים זכתה בתפקיד חייה. היא היתה מטפלת של עולים נערים ממרוקו שהגיעו ארצה במבצע מסובך וסודי. קבוצת ירדן. היא טיפלה בהם במסירות המיוחדת לה. אחד הילדים התארח אצלה כל אחר הצהריים בארוחת הארבע וזכה לבית.
כשמלאו לגסיה מאה שנים ערכנו לה מסיבה . היא כבר לא זכרה הרבה. בוודאי לא שמות. רק זכרה כי היא אוהבת את כולם. נשלחה הזמנה לנער שאימצה משפחתה. הוא כבר היה כבן שמונים. במסיבה המרגשת הופיעו שנים עשר 'ילדים' מתוך חברת הנוער שהכירה. את כל שמותיהם היא זכרה . הם התגודדו מסביבה הקימו אותה ורקדו מסביבה בהתרגשות רבה.
לו היה מגיע פרויד הזקן היה אומר בשני דברים מוכיח אדם את עצמו כאדם באהבה ובעבודה. והיא עמדה במבחן בשמחה גדולה. כשהיא בשנות השבעים שלה החליטה ללמוד אנגלית. באה לכיתה ז' בבית הספר 'קידמת כנרת' ישבה בשולחן האחורי בכיתה ז' ולמדה אנגלית. הגיל לא קובע. הרצון שובר מחיצות.
גם כשהתבלבלו שפתיה והיתה מדברת לסירוגין אידיש , רוסית ועברית לא הפסיקה לקרוא. גם כשחדלה לזכור מה היא קוראת היתה קוראת נלהבת. ושרה.
ערב אחד והיא בשלהי שנות התשעים שלה באה לחוג על שפת ים כנרת עם חברי הקיבוץ ולהקה ששרה שירים עבריים. היא התבקשה לשיר אז שרה בקול . באמונה, זה היה ביטוי לדרך שהלכה לדרך שאיחלה לכל אוהביה ובני משפחתה . היא שרה שחקי שחקי על החלומות.
יש חלומות שלא מרדימים. יש חלומות שמעירים דווקא לנתיב של חיים. נתיב של שמונים שנה בקיבוץ נתיב של מאה ושלוש שנים.
מוקי
פעמיים פגשתי בילדותי את אמא בוכה.
אני זוכרת את עצמי ילדת גן שפוגשת את אמא בוכה . היא בכתה אז על אבא שלה ואחותה שנרצחו על ידי הלטבים בימי הסערה.
פעם שנייה אנחנו מפונות מעין גב ביתנו נתון בקרב. מגיעה לאלונים הידיעה על נפילתו של אבא. אני בת שש .המטפלת מביאה אותי אל חדר ואני פוגשת את אמא בוכה. לא כל כך הבנתי אז מה שהולך ומתברר לי שנים רבות :אבא איננו. אני יודעת שאמא כתבה לאבא מכתב המודיע לו שהיא בהיריון אך המכתב לא הגיע- אבא נפל בקרב על עין גב.
אחרי המון המון שנים נסעתי עם אמא לטיול שורשים בעיר הולדתה בלטביה . הגענו לבית העץ בו גרה המשפחה וגילינו בו את התנור על ידו התכנסה המשפחה בימי הקור. ההתרגשות היתה גדולה . אמא התייתמה מאמה והיא בת שתים עשרה.
את ביתה הנוסף מול הכנסייה לא מצאנו זה היה הבית של 'ההסתדרות' , של תנועת הנוער. למרות שלא היה שום שריד מהבית אמא התרגשה במיוחד. היא היתה חברת תנועה נאמנה כל ימיה. האמינה בנפשו של הקיבוץ שהואר לה כבר בעיר הרחוקה בגולה.
אמא ידעה שעות קשות, דיכאון אך היא ידעה לשקם עצמה במנת יתר של אהבה. של קשרים עם הסובבים אותה. ותמיד סבבו אותה אנשים. היא הרי נשארה יחידה מבני דורה בקיבוץ אך לא היתה בודדה. לא רק בגלל המשפחה אלא בזכות הקשרים שמצאה עם צעירים ממנה. היא העניקה לכולם המון תקווה.
שבע שנים לאחר שאיבדה את בעלה מצאה אמא אהבה חדשה. הקימה את ביתה ליד הכנרת שהיה מרכז לאהבה למקום. לכינרת. לעין גב. הבית שבנה ישקא אבא שלי כראש צוות הבניין של הקיבוץ היה למבצר של המשפחה החדשה. היא ארחה בו את הרבים מחבריה לעבודה, חניכיה לעליית הנוער ועד הפרופסורים שהקיפו את הבית בחפשם את הידע והמחויבות לכנרת של מנדל.
כשנולדה גליה בתם של אמא ומנדל היה חג. אמא עטפה את כל האחיות . ובנתה מרכז שבו חגגו הידע של מנדל, ההערכה של אמא אליו ואל מפעלו , היכולת שלה לעטוף את כולנו, דור אחרי דור בחום.
דינה וגליה אחיותיי הנאמנות ליוו את אמא ברגישות באהבה כל השנים הארוכות גם כשלאט לאט איבדה מכישוריה אך לא את כישרונה לגלות את אהבתה הרבה.
בני הדור השלישי במשפחה וגם הרביעי נדבקו אל הסבתא הגדולה שלהם והיא פינקה ודאגה- כל פעם לפי יכולתה ומעבר ליכולת.
אני מבקשת להודות לצוות הבריאות, לריבי, לנועה לדורה ולכל החברות והחברים שליוו את אמא כל השנים באהבה נוגעת ללב.
לאנג'לה שטיפלה באמא משך שש וחצי שנים השיבה אותה לשפה הרוסית, לשירי הילדות. שהיתה עמה בכאב ובשמחה. אנו אסירי תודה לה ולמסירותה.
אימי
בחרתי לקרוא שני שירים, מתוך ספרי "אגם געגועי".
הספר התהווה בעקבות ביקוריי אצל אימא בשנים האחרונות - בהשראתה.
לשמחתי, אימא הספיקה לקבלו בצאתו. היא קראה בו עוד ועוד ולא רצתה להפסיק. ( השירים מצורפים כתמונה והם צריכים להיות משובצים כאן).
לפני שנים חשבתי שעולמי יחרב עלי במותה של אימא, להפתעתי, אני מרגישה הרגשה של שלמות. הרגשה שנסגר מעגל.
הפרידה מאימא שהתארכה שנים רבות , איפשרה לנו, לאימא ולי, השלמה, סגירת מעגלים.
הבוקר בשעה ששחיתי באגם, השמים היו כחולים, אף לא ענן. ראיתי את אימא - פרפר ענק עם כנפיים ענקיות תחת השמים הכחולים.
הכנפיים היו עשויות מפיסות בדים שנלקחו, אולי, מכל הוילונות שהיא תפרה באהבה אין סופית לכל חברי הקיבוץ.
הן היו צבעוניות, בעלות מרקמים שונים, שקופות אך גם אטומות, מחוספסות וחלקות, ארוגות ורקומות.
אני ראתי עצמי עומדת תחתן, כנפיים צמחו לי ממרכז החזה, רגליי היו נטועות באדמה.
השורשים העמיקו בזכות הזמן שהיה לנו לי ולאימא, לרקום את היחסים בינינו להשלמה לסגירת מעגל כאמור.
היי שלום אימא מתוקה אהובה שלי.
דינה
לאמא
כל שנה בסוכות אני
נפרדת מהכנרת, יודעת שמימיה הקרירים, המחיים, יחכו לי בקיץ הבא. כל שנה בסוכות אני דוחקת הצידה את השאלה, את התהייה, האם נהיה כאן גם בקיץ הבא.
השנה בסוכות אני נפרדת מהכנרת ומאמא. הנה ניתנה התשובה לשאלה הזו הפעם.
כמה אהבה זרמה בבית
הקטן הזה לחוף הכנרת.
אהבה שהועברה מלב אל לב, בחיוך, בחיבוק, במילים טובות, בנשיקות רטובות.
כמו בומרנג אין סופי שאמא היא המטילה הראשונית, העוצמתית שלו.
הוא נזרק לחלל האוויר, מתפצל לאינספור חלקים, טס ופוגש אנשים כל כך רבים, כל כך שונים.
ושב ומתאחד וחוזר אליה בעוצמות מכופלות.
כמה פעמים נשאלתי- אז מתי נתראה שוב? ועניתי – בשבוע הבא, בעוד שבועיים, בראש השנה. בשנים האחרונות כשכבר הלך והיטשטש מושג הזמן– עניתי -עוד כמה ימים. התשובה הלא מפורשת התקבלה תמיד במאור פנים : יופי. אשמח מאד שתבואי, אני מחכה לך.
היי שלום אמא אהובה.
מנת האהבה שקיבלתי ממך תספיק לי עד סוף כל הימים.
את הכנרת אפגוש בשנה הבאה בלעדייך.
אוהבת אותך
גליה.
סבתא שלי תופרת. חוט עדין של אהבה מחבר ביני ובינך . חוט עדין של אהבה נמשך מעבר למקום ולזמן . סבתא ונכדה ותאריך לידה אחד. תמיד מחוברות בלבן בקשר מיוחד.
זמן קצר לפני שנפרדת עוד לחצת את ידי. נשמתך יצאה מהגוף מטיילת למקום אחר שלא אדע לנקוט בשמו. רק אבקש שתמצאי מקום של אהבה דומה לזה שהשכנת כאן .
כל אחד היה שמח בחוט שרקמת והבאת לכל מקום אליו הגעת. מתפללת בשבילך שתעברי לצד השני של הגשר בשלווה ובשקט , באהבה שלמה כמו זו שהבאת לביתנו.
אקרא עתה לעדות את מכתבה של סבתא אליי בימי אבלי. עדות לאותו חוט עדין של אהבה הקושר בין כולנו:
בכל פעם שרוחות החמסין מתחילות לייבש את פריחות האביב , אני חוזרת אל הקיץ שלי שלפני מלחמת השחרור ואחריה. מאז הקיץ שלי במשך שמונה שנים עד ששיקמתי את חיי שוב היה אחר. לא שכחתי אף פעם את אבא של בנותיי.
שתינו , את ואני נולדנו ב18 לאוגוסט בהבדל של 54 שנים ביום קיץ חם.
סבא שלך , אבא של אמך ושל דינה נפל על הגנת עין גב ב10.6.1948 גם ביום קיץ חם. ועמיחי , אבא של בנותייך המקסימות נפטר ב26.4.2011 בתחילת הקיץ. שתינו עברנו אותו גורל, חיינו התרסקו בגע לרסיסים, חלומות התנפצו. תחושת הריקנות והאובדן עדין מבעבעת מבפנים. זאת תקופה מאד קשה שבה הכל מאבד משמעות . הזכרון וההשלכות של אותו יום גורלי מלווים עוד הרבה זמן. אבל צריך להמשיך וזה אומר לחיות. לומדים לחיות עם הצער.
חשוב לקחת את הדברים הטובים שהיו לכם עם עמיחי ולהסתכל קדימה בדיוק כמו שהוא עשה תמיד , לקחת את האופטימיות שלו ואת האהבה ולהנות מהדברים שהוא אהב.
עוד יגיע הזמן שתרגישי שאת יכולה להיות חזקה ויכולה לעזור לאחרים, שהחיים לא נגמרו אלא נמשכים. מבקרים אתכם הרבה קרובים וחברים, חברות לילדות . כולם רוצים להיות בשבילכם.
צריך להסתכל קדימה . לראות את האור . אף אחד לא יכול להחזיר את האיש שלך ואת האבא של בנותיך. אבל טוב שיש סביבכן אנשים טובים שאוהבים וחושבים עליכם , כמו סבא וסבתא, האחים והאחות שתמיד מוכנים לעזור והמשפחה של עמיחי שמבקרת ומארחת אתכם אצלם.
מאחלת לך לירז ביום הולדתך הרבה כח שמחה ואהבה מכולנו.
כל אחד צריך שתהיה לו איזו מן סבתא גסיה.
מילים כל כך רבו אפשר לומר
על סבתא; סיפורים על סיפורים, תיאורים ושבחים וכעת, פתאום נעתקות המילים מגרוני.
איך אתאר מי ומה הייתה סבתא גסיה בעבורי?
אולי אספר, שאצל סבתא, על שפת הכינרת, תמיד
התקבלתי באהבה. חיבוק ואהבה אמיתיים- ללא שאלות, ללא תנאים, בלי שמץ של שיפוט
ובקורת.
כילדה, אהבתה הייתה מתובלת באבטיח, גלידה,
ריבת תותים פרי-ידייך ושנות צהרים מתוקות במיטה בינך לבין סבא. ולימים, בשבחים
והרעפת מחמאות (לא פרופורציונאליות לרוב) והרבה תודות; "תודה שצילצלת",
"תודה שבאת", "תודה שהבאת- לא היית צריכה", בנשיקות רטובות
במיוחד, ביד חמה ומלטפת ולבסוף בעיניים טובות, צלולות וחכמות (שלא ממש מבדילות אם
אני נכדתה או אחותה- כי אולי זה לא היה ממש משנה...).
לכן פתחתי ואמרתי, כי כל אחד צריך שתהיה לו
איזו "סבתא גסיה" משלו.
ברצוני להלל ולשבח, דווקא בימים אלו ודווקא
אני- חמומת מזג שיש לה עוד הרבה מה ללמוד על החיים, את התבונה שלך סבתא,
לראות את הטוב בכל אדם, ולהאמין בטבע הטוב של העולם.
אני מבקשת להגדיל, לפאר ולרומם את תבונתך
לבקש שלום, לעשות שלום ולהיות חוף של שלום- מעגן מבטחים, אותו לא הפסיקו לפקוד
(ולהתרפק עליו) אנשים רבים כ"כ עד יומך האחרון.
וזו סבתא, המורשת הגדולה שהשארת לי.
מי ייתן ואשכיל ללכת בדרכה.
תודה על ההזדמנות לגדול בביתך ובביתו של
סבא מנדל על חופי הכנרת ולעגון בנמל החם והאוהב שלכם.
אני מתפללת עבורך, ששם למעלה, קיבלו אמש את
פנייך סוף-סוף אביך, אימך, אחיותייך וכל יקירייך אשר המתינו לך בסבלנות זמן רב
מאוד.
אוהבת מאוד ואזכור תמיד, אפרת
כמה שמתכוננים לפרידה היא תמיד עצובה .
עוגן תמידי. בסוף השביל הצר ליד האקליפטוסים יש בית מלא אהבה וידיים חמות שעוטפות. הבית של סבתא ומנדל.
סבתא שאוהבת אנשים, שמתייחסת לכל אחד ואחת.
שאלתי אותך בגיל 99 סבתא איך הגעת לגיל כזה וענית לי עשיתי טוב לאנשים. כמה פשוט כמה מדויק.
המשפחה היתה מקור שמחתך. יש לי שלוש בנות אמרת לי בגאווה. גם אם התבלבלת לעיתים בשמות תמיד דאגת להן ושמחת על מי שהן.
כששחרי נולד היית כבר מבוגרת מאוד, ביקשת לראותו כל הזמן היית מאושרת מהאפונצ'יק הקטון. שאלת אולי ארצה שתשמרי עליו ואני אקח קצת אוויר זו היתה דרכך להגיד שאת מבינה אותי. הוא נקשר אלייך יותר ויותר עם השנים. שאלתי אותו היום מה היה רוצה להגיד לך. בעצבות ופשטות מילותיו ענה "שהיא תהיה בליבנו תמיד".
סבתא יקרה, זכות לגדול לידך, להנות מסיפורייך על לטביה ועל סבא שלא הכרתי.
קראת לי "אם הבנים", עד ימייך האחרונים ביקשת שאמצא אהבה שתשמור עליי.
שאלו אותי בשנים האחרונות אם את מזהה אותי. אמרתי תמיד את שהרגשתי. היא יודעת שאנחנו שלה.
אנחנו מרגישים היום ובכל יום את האהבה של כל כך הרבה אנשים שנגעת בליבם מהגעתך לעין גב בתור בחורה צעירה , קיבוץ בו קבעת את ביתך ועד היום.
את חלק גדול בחיי. אוהבת אותך וכבר מתגעגעת.
שמחה שהצלחנו להיפרד ממך בדרך שרצית.
בשלווה בשביל הצר ליד האקליפטוסים בבית מלא אהבה וידיים חמות שעוטפות.
זהר
הלילה נפרדנו מסבתא גסיה הנצחית בת 103 . גאים בה בגילה המופלג אך
לא פחות בדרך: סבתא נולדה ברזיקנה לטביה ב1917 (בשלהי מלחמת העולם הראשונה). היא הגיעה
ארצה באונית המעפילים "טייגר היל" בספטמבר 1939 (ערב מלחמת העולם
השניה) והצטרפה לגרעין הבאלטי שלימים ייסד את קיבוץ כפר בלום כחלק מההגשמה הציונית עליה חונכה בתנועה. ב1940 בשדות בנימינה התאהבה בסבא שלי יעקב צוקרמן -הבנאי של עין גב ובעקבותיו הגיעה לקיבוץ. ב1942 נולדה להם כאן אמא שלי . אלא שהבית הקט והאוהב חרב ב1948 במלחמת השחרור כשסבא נהרג , בקרב על עין גב . מותיר את סבתא שלי בהריון עם דודתי דינה. סבתא גסיה מצאה את האיש ואת הכוחות ונישאה בשנית למנדל האגדי ודודתי גליה הצטרפה למשפחה . ביחד הם מפליגים לעוד שנים ארוכות של יחד בנוף הכנרת הפועם את האגם. סבתא נהפכת לתופרת הוילונות המתולוגית של הקיבוץ. עד מעל גיל 90 היתה פוקדת באדיקות ובחריצות יום יום את המתפרה.
אך מעבר להיסטוריה ולעבודה , סבתא ידעה להנות מההנאות הקטנות של החיים ומהרבה ספרים שליוו אותה עד השבועות האחרונים של מסעה בעולם. ומעל הכל היתה אשת משפחה נהדרת שידעה לעטוף בחיוך ואהבה את כולנו הסובבים אותה וזכתה לקבל בחזרה כגמולה . אהבה שלשמחתנו תורגמה לאריכות ימים. גאה בך סבתא שלי.
סבתא היתה מספרת שכאשר היא היתה ילדה היא היתה חלשה וחולנית. עד
כדי כך שפעם כשהיא חלתה אביה חשש לחייה ועל כן החליט להוסיף לה שם בכדי כשיבוא
מלאך המוות הוא לא ימצא את גסיה. אז באמת 103 שנים הוא לא מצא ועכשיו אנחנו נפרדים
וזוכרים..
סבתא שלי היתה טיפוס. כמעט עד גיל 90 אני זוכר אותה רוכבת למתפרה על אופניה כאילו מלגלגת על מי
שמפקפק "אם לסבתא היו גלגלים".
כאמור ,יותר משהיא היתה סבתא סורגת היא היתה תופרת וככזו גמעה
ק"מ של וילונות. מאחורי השנים הסתתרו לא מעט גזרות גורל עצובות.
אך כשאני הכרתי אותה היא כבר
לגמרי הייתה שייכת לזן המתלהב של הסבתות. בילדותי אני זוכר לא פעם שהיא
האדימה את פניי ברבים בחוסר הטקט שהיה לה כאשר החלה לגולל להם אודות
"נפלאותיי" ואז כמו כיפה אדומה התחשק לי לשאול "למה יש לך פה כל כך
גדול?" אך עם השנים למדתי להתייחס בסלחנות לתכונתה זו ואפילו ידעתי לנצל זאת
כשהייתי נותן לה קמצוץ מידע מגבורותיי מתוך ידיעה ברורה שהוא כבר יתפח
ויזכה לתפוצה מירבית.
כשארבעה דורות נמצאים בקיבוץ אחד העסק מקבל גוון שבטי . ועכשיו יושבים
בצוותא בקן של הסבתא. עצובים אך גם מאד מאד גאים . יהי זכרך ברוך.
אריאל
בא לי לדבר איתך יידיש. שפת אימך שפת אבינו, שפת אמא תרצה.
כשנדבר אידיש, יעלה ריח הגפילטע פיש והדג מלוח, ימלא פינו טעם הטייגלעך', תתרונן באוזננו שירת "הוי חנוכע הוי חנוכע", ישתקפו בעיני רוחנו תמונות מהעיירה רזיקנע, עיר מולדתך, שהייתה גם עיר מולדתם של אבא לובקא ואמא תרצה.
היית לנו כדודה. כדודה שנושאת במבטה, במהותה, את כל הגנים הרוחניים, התרבותיים שינקנו מהם: חום אנושי, פשטות הליכות, מסירות לעבודה, לקבוץ ולארץ, ואהבת התרבות והיופי: " קצת לקרוא בטעם, קצת לתפור בטעם" – לעשות, לעשות ולהרבות יופי בעולם.
באת מלטביה, מאותו השומר , שהיה אז צעיר, מאותו מקור נביעה של חלוצים אחרים, בדיוק, כמו אבא לובקא ואמא תרצה, אל אותה משימת על של לבנות דרך חדשה, בקבוץ חדש ומדינה חדשה, מאמינה.
נקשרה עוד יותר, נפשו של אבינו, לובקא בנפשך, לאחר שחברת לבחיר ליבך, ישקא, שהיה חבר נפש של אבא. כעדות לאהבתו, נשאר אלבום בכריכת עץ, שאבא יצר באהבה, לאימי הקטנה.
שניכם התאבלתם עליו בכאב, לאחר שנהרג במלחמת השחרור. (ואת נשארת עם 2 בנות קטנות)
עם אמא רות, ישבת שנים, שכם אל שכם, באותה מתפרה, בשולי הקבוץ, שהייתה פעם, בית אירוח של מכובדי שכנינו הערביים, התגלגלה למתפרה והפכה, לימים למוזיאון הדיג העתיק של מנדל, שותפך לחיים. – רות בשמלות – ואת, בחזיות ווילונות.
עם כל אחת מאיתנו, הבנות, היה לך קשר אחר ומיוחד .
תמיד, עם חיוך, מבט אוהב ואכפתי ובת צחוק, כאומרים : אתן שלי ואני שלכן...
הרבה שנים, אחרי שהורינו כבר צללו אל מנוחת עולמם, נשארת איתנו, כפריסקופ מעל פני המים- המשקיף עלינו, המתרוצצות בחיי ההווה, ומשקף לנו עדיין בנאמנות את אוצרות העבר מהמצולות.
הגולדברגיות -תמר, רחלי, מיכל ומירב
תגובות