דף לזכרה של נטע בלום ז"ל

במהלך ראש השנה הלכה לעולמה נטע בלום ז"ל. נטע בתם של בתיה וחנן בלום ממייסדי עין גב. נטע היתה קשורה קשר עמוק לבני משפחתה ובמיוחד לאחיה התאום אמיר ,אחיה גדעון ואחייניה, קשורה לבני קבוצתה מעין גב מקבוצת רקפת ולנוף ולהוויה של עין גב. לבקשתה ולבקשת משפחתה וחבריה היא הובאה למנוחות בבית העלמין של עין גב ביום שישי ה' בתשרי תש"פ ה4.10.2019 . יהי זכרה ברוך.

נאספת אל אימא ואבא

לו היינו  בתקופת התנ'ך היינו  אומרים  שהיום נטע  נאספת אל אבותיה. אך אולי בימינו מוטב לומר נטע נאספת היום לאמא ואבא.

אנו נזכרים במשפחה. בחנן ובתיה. משפחה  מייסדת. הם הגיעו  לעין גב וביקשו  להקים כאן על פני  האדמה בית. לחסות  מתחת לצל עצים שלא היו . על כן  השתתפו בשתילתם.  כאן באדמה העשירה  בסלעים ועצי שיזף  הם חיפשו לחם ופרח    שנים על שנים  היו חלק מהנוף האנושי של הקיבוץ.

סיפור    הניגודים האוהבים ,סיפורם של בתיה  וחנן , הוא  סיפור  ידוע. חנן   שומר  על  איפוק, בתיה  מתרגשת. הוא שותק היא מנסה לחלץ אותו משתיקותיו העקשניות. אך  הכנרת  מול ביתם אותתה שהניגודים הללו הם בעצם סיפור של אהבה.

לאביו  של הנס חנן החייט  היתה  חנות גדולה.  כשעלו  הנאצים לשלטון  נשלחו שני הבנים הצעירים  אל קצווי עולם האחד מעבר לאוקינוס והשני לישראל. האבא  שלח מגרמניה ארגז מלא  בגדים לשני מקומות המקלט של בניו. זו שחצתה  את האוקיינוס לא הגיעה. זו שנסעה לארץ ישראל הגיעה אך לא לחנן אלא לקיבוץ שקיים אז  כהלכתה את  המצווה  של מחסן בגדים משותף.  הארגז של  חנן הלביש את הקיבוץ כולו. המשפחה  הבינה את המצב

משפחתה  של בתיה לא  התלהבה מהרעיון שבתם תעלה  ארצה  בצעירותה.  אך היא  ואחותה  היו נחושות  והיא עלתה  ארצה למשק  הפועלות ואחר  כך  לקיבוץ. כשהנאצים הגיעו  לווינה יצאה  ההורים לדרך באנייה על פני הדנובה  אלא שהדנובה קפאה.  1200 איש  עגנו בחוף  ביוגוסלביה ואחר  כך אומצו על ידי קהילת יהודי יוגוסלביה  בקלדובו. משם כתבו ההורים לבנותיהם בארץ.  כל המאמצים להשיג  לתקועים רישיונות עלייה  עלו בתוהו. רק הנערים שהיו שם זכו לרישיונות עלייה ועלו ארצה. אחרי שנה וחצי פלשו הנאצים למקום וכל  המעפילים נרצחו. בתיה  סחבה את הפצע הזה עם מכתבים מן ההורים כפצע שלא  הגליד מעולם.

חנן חרש בשדות והיה נהג  האגד  הראשון של הקיבוץ. היה מרכז הבניין

חשב על תבניות ויציקות. על תכניות וידע .התמיד להשקות עם צינור  את הבטונים כי היציקה לא מספיקה. היא יכולה להתבקע. הוא היה  קפדן ושתקן  אך  ראה תמיד לנגד עיניו את הבית  שיכול להיות מבצר לאדם. הוא היה  מבית שמאי שלפי הכתוב  לא אהב אנשים שרוצים ללמוד  על רגל אחת. המסורת מספרת ששמאי דחף  את הפונה אליו באמת הבניין.  ביושר. אמת הבניין הישרה  הנחתה  גם את חנן. כשהעליתי את דמותו תמיד  עלו לנגד  עיני שורות משירו  של ביאליק

"יהי חלקי עמכם, ענווי עולם, אלמי נפש,

רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה.

ממעטי דברים ומרבי תפארת

גנוזה  חמדת  רוחכם בתוככם

אמני השתיקה  היפה."

קומתה   הגדולה  של  בתיה  היתה למעין דגל  המהלך של  החינוך בקיבוץ. היא צעדה בחצר ובשדה מוקפת בילדים. .זקופה וגבוהה.  הם מחפשים פרפר, לטאה ופרח. יודעים כי  ללכת לאיבוד אי אפשר שהרי בתיה כאן. היא  הולכת  ומצביעה  על כל שיפה  בעיניה. היא  עוגן וביטחון גם בשרקיות  האכזריות. גם  בימים  של תעלות ומקלט.

היא  האמינה  בספרים . כשהפסיקה ללמד עבדה וטיפחה את ספריית הילדים.

על כיסא נוח לא נוח ביותר יושבת בתיה מול ביתה הצופה לכנרת  וקוראת. כל עובר ושב שומע את ההתפעלות שלה מהספרים שקראה.  תמיד קוראת לקרוא. להתפעל מסופרים ומעסקי רוח. חנן לעומתה הטביע את שתיקתו באהבה למוסיקה ולצילום.

בבית זה  גדלו ילדיהם של חנן ובתיה. ממנו יצאו אל דרכם ממשיכים וסוללים לעצמם דרכים חדשות.

כשהיתה נטע בגיל  בר מצווה  כתבה על סיפור. על סופר  שלא יכול לשכוח את הציפור  הפצועה  ליד ביתו שמתה  לנגד  עיניו.  היא כתבה  את הסיפור  בהזדהות מוזרה וA8גישות. עתה  בשובה אל קן אמה ואביה אנו עצמנו חשים  בעצב הציפור  הפצועה  שרצתה לארגן עולם טוב יותר זו הציפור  הפצועה  שלא היתה יכולה מול המוות.

                                               מוקי צור

נטע השתייכה לקבוצת רקפת שהיתה מורכבת מילדי שנת 1953/54.

הקבוצה היתה מאוד קטנה בעיקבות הפילוג ובגיל ביה"ס הצטרפו אלינו ילדי חוץ ע"מ לתגבר את הקבוצה.

נטע ואמיר היו הגדולים בקבוצה ואת כתה א' התחילו בגן. לקראת כתה ב' צרפו את הצעירים וכך הפכנו לקבוצת רקפת. כשסיימנו את כתה ח' היינו 9 ילדים שמתוכם 2 היו ילדי חוץ.

מאחר והיינו קבוצה קטנה היינו יחד עם קבוצת חבצלת שהיו שנה מעלינו ונקראנו תמיד חבצלת רקפת.

כל הפעיליות החברתיות נעשו ביחד ונטע היתה אחת הבנות המרכזיות.

היא היתה בקשרים טובים עם הבנות של קבוצת חבצלת.

נטע, ניגנה בפסנתר יחד עם צילה יעקובי ואני זוכרת את עצמי תמיד יושבת לידן בקנאה (כי לא זכיתי במבחני הנגינה לקבל אפשרות לנגן). גם בתקופת התיכון היתה נטע מאוד מקובלת חברתית.

בתקופה אחרי הצבא עבדה בחינוך ואז יצאה ללימודי כלכלת בית ולימדה תקופה קצרה בבית ירח. ב1980 עזבה את עין גב ועברה לחיפה.

היינו נפגשים בביקוריה הרבים בעין גב כשבאה לבקר את הוריה ואחייניה.

זוכרים ועצובים בני ובנות כתת רקפת וחבצלת.

                                                                    שולה אצלן

נטע יקרה שלי,

אני עדיין לא מעכלת את לכתך מאיתנו, על אף שהיה לי זמן להתכונן לכך . הלב שלי כל כך עצוב שקשה לי לכתוב. נטע לה, אני רוצה לכתוב לך משהו, אבל לא על פרידה, אלא על אהבה. אני אהבתי אותך כל כך נטע לה' היית נטועה עמוק בליבי וכך את תישארי לעד. עברנו יחד ילדות נהדרת בעין גב, יחד גדלנו, שיחקנו, למדנו וצחקנו על הכל. אלפי שעות, ימים ורגעים שנשזרו בינינו ובתוכנו, יעידו על הקשרים העדינים אך העמוקים שנרקמו מאז בין כל בני ובנות כיתותנו חבצלת ורקפת שחוברו יחדיו לקבוצה אחת. בשבילי תמיד הייתם אמיר ונטע, נטע ואמיר, התאומים שלא ניתן להפריד לעולם. נטע יקרה, כל כך הרבה זכרונות יפים ונעימים קיימים בתוכי בזכותך. אני זוכרת שתמיד הייתה לך דיעה נחרצת על כל דבר ועל כל אחד. ידעת מה את רוצה כבר מילדותך הכי אהבתי תמיד את ההומור שלך. נכון שלפעמים ההומור שלך היה קצת ציני, אך רוב הזמן פשוט הצחקת אותי ואת כולנו כל כך, ולא הייתה פעם אחת שנפגשנו ולא הצחקת אותי. רק זרקת לי איזו מילה, ושתינו התגלגלנו כבר מצחוק . היה זה מעין קוד סמוי בינינו עוד מילדות. זר לא יבין זאת.

נטע לה שלי את באמת היית גיבורה. גיבורה אמיתית. במהלך כל תקופת מחלתך הקשה, ובכל ביקורי בביתך בחיפה, מעולם לא התלוננת, לא כעסת ולא קיטרת לי על מר גורלך. השתדלת לשמור על עצמך כפי שהיית תמיד: חזקה כסלע איתן, אצילית, תמירה, מטופחת, ומלאת חכמה. באמת עשית כמיטב יכולתך להחזיק מעמד ושמרת על אופטימיות זהירה כל הזמן. לא אשכח לעולם איך הצחקת אותי תמיד בכל פעם שבאתי לבקר אותך וגם כשכבר היית במצב קשה ובקושי דיברת. נטע לה אמרתי לך שזה לא יהיה מכתב פרידה אלא מכתב אהבה. מפני שכשמישהו קרוב ויקר לליבנו עוזב, מה שנשאר בליבנו לעד זו האהבה שזרמה בינינו. ולכן אהבה היא המתנה הנפלאה ביותר שאת השארת לי נטע. בגלל שאני אוהבת אותך, את תישארי בליבי לעד. להתראות חברה שלי, עוד ניפגש יום אחד אי שם.

לאמיר וגדעון היקרים ולכל משפחת בלום המורחבת אני שולחת לכם תנחומים מעומק ליבי ואני רוצה להודות לכם בהתרגשות על הטיפול המסור והנפלא שלכם בנטע. יהי זכרך ברוך נטע יקרה שלנו.

עפרה בן שטרית

אחד הקליפים הפנימיים האהובים שנעשו בעין גב היה לפני 45 שנים לשיר המגפים של ברוך - השלאגר הגדול של כוורת . קליפ שנעשה בסמוך ליציאת השיר . הקליפ העינגבי היה משחק מילים על ברוך פיין (המגפין של ברוך) שמשחק בו תפקיד ראשי ואיתו עוד חבורה נפלאה של חברי ובני עין גב מאותה תקופה. ביניהם גם נטע בלום ז"ל שמופיעה בתפקיד ראשי כ"נגני נגני גיטרה". כיף להזכר באנשים ובהוויה של עין גב אז . יהי זכרה של נטע ברוך.