דף לזכרו של צפריר ישראלי ז"ל

דברים שנישאו באזכרה -שנה למותו של צפי ישראלי ז"ל   צפי עברה שנה, והכאב נשאר כפי שהיה, והדמעות ממשיכות לזלוג מעצמן. לא התרגלנו, לא הסתגלנו, וגם לא הבנו. אנחנו ממשיכים לשאול את עצמנו אם זה היה הכרחי. אם לא היה מוצא אחר. לשאלות האלו אין תשובות. למדנו שהיו לך הישגים מקצועיים מהמדרגה הראשונה, שהיה לך תפקיד מפתח בפיתוח המעבדים של המחשבים החדישים ביותר. שהדיבור עם המיקרו-פרוססורים היה לך קל יותר משיחה עם בני אדם. אהבת ילדים, ואהבתך התמקדה באחיינים ובאחייניות שלך. איתם היתה לך שפה משותפת. אהבת לקנות להם מתנות . תמיד מקוריות , תמיד קולעות למטרה. והילדים השיבו לך אהבה רבה. ולמדנו שגם היית חולה מאד. שהמחלה לא הניחה לך להמשיך בחיים תקינים. אנחנו מאמינים שבחרת לנצח את המחלה בדרכך שלך. ואולי זה בעצם מחשבה של אנשים שרוצים להכניס סדר והגיון ,להכניס מעט אור לעולם שכולו אפילה ותוהו. אבל האמונה הזו עוזרת לנו לחשוב שמצאת לך מנוחת אמת. ואנחנו צפי , ממשיכים לבקר, ממשיכים לאהוב.         אמא ואבא.

דברים שנישאו בלוויה:   לצפי כשאני חושבת על צפי אני שומעת שקט, שקט זוחל חרישית. כשאני חושבת על צפי אני שומעת גלים, גלים של רוח ערבית. כשאני חושבת על צפי אני שומעת מחשבות, מחשבות שנעות במעגלים. כשאני חושבת על צפי אני שומעת עובדות עובדות נתונים ומילים. כשאני חושבת על צפי אני שומעת חלומות, חלומות על טבע ונוף. כשאני חושבת על צפי אני שומעת סירה, שאיבדה את דרכה אל החוף. כשאני חושבת על צפי אני שומעת אהבה, אהבה עטופה בשקט. כשאני חושבת על צפי אני שומעת בדידות, בדידות חרישית וחונקת. כשאני חושבת על צפי אני חושבת על אח, שקט ועצוב ותכול עיניים. וכשאתגעגע אחפש את עיניו ומבטו, גבוה במרום השמיים.                           הילה.

צפריר, צפי. אח שלי. אנחנו נפרדים ממך כעת, לפני הזמן. היית כל כך צנוע ומופנם עד שאנשים רבים כלל לא הכירו אותך. צפי נולד ב-1961 וגדל בעין גב. עוד מהיותו ילד בלט ביכולתו השכלית. צפי היה קורא ספרים רבים ורכש ידע רב. בשבילינו צפי היה אנציקלופדיה מהלכת. יכולת לשאול אותו על כל תחום מדעי או ספרותי, פיזיקה, ביולוגיה, כימיה, אסטרונומיה. תמיד היו הסבר, פרטים וסברות שונות. צפי נמשך תמיד לבניות טכניות: שעון מטוטלת, טיסן בלזה, מנועים מסוגים שונים, עפיפונים במבנה מיוחד. צפי גדל לשפת הכינרת ונקשר אליה מאד. בנעוריו, לקח חלק בימיה, השתתף בתחרויות במפרשית 420 ביחד עם חן וחבריו האחרים לכיתה. כצוות זכו להישגים גם באזור וגם ברמה הארצית. (בעקבות צפי גם אני נמשכתי לשייט התחרותי והיום גם ילדי שלי עוסקים בכך.) צפי תמיד התעניין בחידושים. עם הופעת גלשני הרוח הראשונים בארץ ובגלל מחירם הגבוה, צפי החליט לבנות גלשן בעצמו ואכן ראשון הגלשנים בכנרת נבנה על ידו, מעץ – ביחד עם אבא. זה היה גם הגלשן הראשון עליו גם אני למדתי לגלוש. בהמשך השתכללו הגלשנים, העיצוב, המהירות. צפי וחבריו המשיכו לייצר גלשנים מאפוקסי, סיבי זכוכית וקלקר תחת המותג "קליקה". גם אז צפי לא שקט וניסה דגם מהפכני של גלשן דמוי בידון יחיד של קטמרן. דגם זה אמנם שט אבל היה קשה לשליטה וניהוג ולכן לא היה לו המשך. צפי היה חרוץ, קפדן, יסודי, צנוע, חכם, מופנם, כל כך מופנם עד שהתקשה ליצור קשרים חברתיים. צפי התגייס לחיל הים -  לקורס חובלים. השירות לא היה לו קל, צפי סבל ממחלת ים. אז גם הופיעו הסימנים הראשונים של המחלה שבעקבותיהם סיים את השירות.צפי חזר לעין-גב ופנה ללימודי הנדסת חשמל ומחשבים בטכניון. גם תקופה זו לא הייתה קלה. בסיום הלימודים פנה לעבוד באינטל חיפה בפיתוח ועיצוב מעבדי מחשבים.בשנים אלה צפי כבר סבל ממחשבות רעות, פחדים וייאוש. בהמשך, בסיוע ארגוני של ההורים, רכש בכספו את דירתו ביוקנעם. אולם הפחדים התגברו וצפי ניתק את הקשר עם ההורים, מה שגרם לכולנו צער רב. גם באינטל עלו הקשיים, צפי התקשה לתפקד במסגרת וחשש כל העת שמנסים להרע לו. באינטל העריכו מאד את עבודתו ועשו מאמצים גדולים לשמור לו מקום ולתת לו דרך להביא את יכולותיו לידי ביטוי. לפני כשנה וחצי, בעקבות הפחדים צפי החליט להפסיק את עבודתו באינטל, זאת למרות הפצרות אנשי החברה שלא יעשה כן. לפני כשנה חלה החמרה וצפי אושפז בבית חולים לחולי נפש. אז אובחן לראשונה כחולה סכיזופרניה – מחלה שגורמת למחשבות שאין להם אחיזה במציאות. עבור החולה מחשבות רעות אלה הן מציאות לכל דבר. יחד עם זה בא גם הייאוש, הדיכאון וחוסר התכלית. דווקא התקופה האחרונה נראתה אופטימית יחסית. נדמה היה שהתרופות מסייעות, חודש הקשר עם ההורים, פגשת את החברים בעין גב, בילית איתנו זמן רב בסופי שבוע, עזרת לנו בימי שישי עם הילדים (באמת עזרת), הצטרפת לטיולים. ראינו אותך מחייך, צוחק, שר איתנו בליל הסדר. הכרת את פנינה, חברתך. באתם אלינו להתארח, בילית איתה במשך ימות השבוע. כנראה שצברת מספיק כוח הפעם להשלמת המשימה.כעת יהיה לך שקט.נתגעגע אליך מאד. היית הדוד הכי מחובר לילדים שלי ואלי: הסקי בחרמון. לרותם עם השייט והשחמט, יותם עם הפינג פונג, כדורסל וספר, לנועם עם ההקשבה לפסנתר, למאיה עם הצחוקים והסיפורים.נאהב ונזכור אותך תמיד. צפי הוא יחיד ומיוחד. אבל הוא לא היחיד שסבל מתעתועי הנפש. אנחנו, אלה שזכו בגורל, ולא נדרש מאיתנו להתמודד עם קשיים אלה (שנוספים על קשיי היום-יום הרגילים) מוטל עלינו לזהות, לקבל, לסייע ולהעריך את אלה שמתמודדים יום-יום אם דילמות של תכלית קיום, פחד וחוסר ודאות. אסור לנו לשפוט אותם על פי סט כללי ההתנהגות והנורמות הרגילות. הם ובני משפחותיהם זקוקים לחיבוק ולתמיכה. הם נמצאים כאן בתוכנו, בין אם קוראים לזה סכיזופרניה, אנורקסיה, מאניה-דיפרסיה או כל קללה אחרת וזוהי חובתנו.                                                                                                                                            תומר

לצפי מה אדבר בך ומה אומר.  כה קרובים היינו. כל כך הרבה משותף וכה רחוקים... ידעתי עליך הכול ופתאום לא יודע עליך דבר... מה מסתובב לך בראש ובנפש...   התרחקנו.  עכשיו כאשר נאספים אנו כאן לכבודך למותך, הראש מוטרף בשאלות , במחשבות. למה, אם, אולי? אבל התשובות אינן חשובות יותר. אין בהן לשנות דבר. והרגשות והזיכרונות שמציפים אותנו, זיכרונות ילדות והתבגרות. צפי, אנחנו אנשים שונים אבל הים חיבר בינינו חיבור אמיץ. רב זיכרונות  הילדות שלנו הם איתך בים. ברוח סערה וב"שתיל". ידענו אחד על השני דברים שאיש לא ידע, וקרו לנו דברים שאיש לא ידע. כמו אז באותה סערה מפחידה שכמעט הלכת לי...  או ב"שתיל" שדברנו שעות. לא התראינו כמעט, הייתי עסוק בשלי ולא ראיתי אותך ואת שעובר עליך. פתאום נענית להזמנתי ובאת לשבת איתי ועם דפנה. לא הבנתי שבאת לומר שלום, להיפרד. צפי, אני מבטיח ליזכור אותך עם הטוב ועם הרע, השמחה והעצב. אני רוצה להיפרד ממך לשלום ולבקש את סליחתך, ולצרף את שירו של נתן יונתן. בכל מקום בכל מקום יש תהום לאמיצים וצל לעייפים ומעיין שקרירותו ניגרת. בסוף הדרך, יש תהום לאמיצים. בכל שחרית יש טל לרועדים ואור לאוהבים ואבנים קרות ועשב פרא. בכל ערבית יש קץ לסוערים ועץ לערירים וסלע לשוכבים בסוף הדרך.                 חן בנדק

צפריר הוא רוח קל של בוקר. בשורת ילדות של אור. הבטחה של תבונה ושמחה. אך צפריר-צפי נלכד ברשת חידות קשות שלא יתפרשו לנו לעולם. כחובל שבו , הפליג למחוזות רחוקים בגלי סערות לב אלימות. ידענו:הגיונו פולח. יודע לקלף מסיכות ומילים. ידענו כי הוא נתון בעולמו. אך אנו לא ידענו כי החלל הריק יפרוץ לחייו. ניחשנו שהיה מבקש אהבה וקשר, שהתבונן בעצמו. הוא הצליח במשימותיו , התגבר על מכשולים אך תמיד ביקש להימלט מהמולת שוא, ביקש לפרוץ דרך אל הטבע, אל חיי משמעות ההופכת אהבה . אך לא ידענו עד כמה ניתק עצמו לנוכח החידות הגדולות והאימה. כנראה שלאט נשברו הכנפים. פעם עלו , פעם דאו, עד שנשברו. עם ילדים אהב אך לא ידע למצות את האושר שנקרה לדרכו . גם לא, גם בתוכו. למרות הפריצות המנעולים ננעלו. סימני השאלה הבוערים שאנו מכבים בפעילותינו , בעבודתינו , באהבתנו המורדת , המכסה , כנראה בערו אצלו והסנה אוכל. יעמוד נא בשעה זו כוחם של חברים שלא ויתרו. של משפחה שביקשה בכל כוחה לעמוד בפרץ  של הצעירים. הם הרי יודעים את הדופק הקשה ההולם מתחת לשתיקות. כיצד לגבור על אימת הנתק ועל קסמו . הם ימשיכו בשמו של צפי למרוד בחלל הריק על ידי מעשים וחיבה. על ידי הנפת מפרשים ואהבת ילדים. תמיד נזכור את הנסיך העצוב שהיה כאן על פני אדמה ונכלא ע"י כוחות של חושך. הוא יהיה לנו שבועה של בוקר. של חיוב החיים. של התבגרות. לפנינה ויאיר , לאחים, למשפחה הענפה השורשית ולכל השבט המלוכד: גדול האבל. אין נחמה. אנו כאן לידכם רוצים לעודד את הילדים הקטנים שכה אהבו אותו ויחד איתם את המפעל. את הגדולה שבמרידות: את החיים.                             מוקי צור גן משחקים ע"ש צפי ישראלי ז"ל טקס החנוכה של הגן נערך ב20.4.2007   לזכור את צפי אחרי הגשם, אלך לחפש רקפות שפורחות כשהחורף מתחיל ואזכר בטיולים שלנו עם אבא בשבתות בנעלי בית ותפוזים בתרמיל. לפנות ערב  אלך לחוף הים ואחפש מפרשים ברוח ואזכר בצפי שט בכל מזג אוויר ועונה על גלשן עם מפרש מתוח בקיץ אקח תרמיל ושק שינה ועל החוף בסיני אקים מאהל ואזכר בטיולי החופש הגדול של המשפחה עם חולות וצלילות וגמל. אעמיס את הג'יפ במגלשי סקי בעל וילדות ואסע לאגם טהו המקסים ואזכר באותו שבוע נפלא בחנוכה בו גלשנו במדרונות מושלגים. אכין ארוחת ערב מאד ישראלית עם ביצה קשה וסלט קטן ואזכר איך בביצה היינו מתחלקים צפי צהוב ואני רק לבן בלילה כשלעומר אגיד לילה טוב בלילות בקיבוץ אזכר בתור שעשינו "את מי אמא לישון תשכיב היום?" ואיך צפי על תורו תמיד ויתר . כך אזכור את צפי עדין ושקט ונדיב בלי גבולות וחכם רוצה לאהוב, שונא מהומות רגע איתנו ואז נעלם.              הילה.   צפריר אהב ילדים. אהב לשחק אתם, להביא להם מתנות, ללמד אותם לשחק בשח, ולגלוש אתם בשלג בחרמון. חשבנו שיהיה נכון לציין את זכרו בתחום הקשור לילדים ואנחנו שמחים על האפשרות שניתנה לנו לתרום להקמת פינת משחקים זו. צפריר היה גם שייט, אלוף שיוטי הכנרת בדגם 420 יחד עם חן בנדק, ולאחר מכן חובל בחיל הים. ציור השייט על רקע הסוסיתא שצייר תומר בילדותו ואשר על פיו ציירה יוכי את ציור הקיר המרשים , מבטא מוטיבים הקשורים לכולנו:הכנרת, הסוסיתא והשייט. אנחנו מודים מקרב לב לחברים שתרמו לתכנון ולביצוע ומקווים שהפינה תשרת את ילדינו ונכדינו שנים רבות. פנינה ויאיר.   לצפריר היקר! חבל שאתה כבר לא אתנו ואתה חסר לי מאד, בכל חורף היית בא איתנו לחרמון לגלוש וכולם רצו להיות איתך ובלעדיך הגלישה לא שווה כלום. היית בא אלינו בכל יום חמישי בתקופה האחרונה שלך ויותם מאד נהנה איתך במשחק הכדורסל ואני נועם שלימדת אותי נינג'יצו ועכשיו שכחתי הכל כי אתה לא איתי. חבל שהמחלה תקפה אותך. סבא סיפר לי כמה חכם היית אתה היית התולעת ספרים של המשפחה גם בעברית וגם באנגלית. אתה היית חלק גדול מהפזל של המשפחה ועכשיו אי אפשר להרכיב אותו. חבל שלא זכית לראות עוד אחיין. אני מקווה שאתה שומע אותי. והלוואי שאצלך  בגן העדן אלוהים מברך אותך. שלום! שלום ולא להתראות!                 נעם.   אני רוצה להודות בשם חברי עין-גב וילדיו למשפחת ישראלי שבחרה להנציח את זכרו של צפי בגן משחקים זה שישמש מקום מפגש לפעילות מהנה של הורים וילדים. בחרתי לקרוא את השיר של ביאליק: נד, נד, נד, נד, רד, עלה,עלה ורד! מה למעלה? מה למטה? רק אני, אני ואתה, שנינו שקולים במאזנים בין הארץ לשמים.                                        טלי שניידר