תמונות וסיפורים מעין גב לקראת ראש השנה תשעה ספטמבר 2014
עדכון מס. 67 בסימן הזמנה לאירועי ראש השנה בעין גב, פרידה מדלי קדמון ז"ל ,סיכום זמני של המלחמה בדרום בעין גב סיום החופש הגדול ולקראת השנה החדשה.
♣
♣
♣
כתבות על דניאל פיש שנפצע קשה בעזה:
לוחם שנפצע קשה לשיקום: "הפתיע בהתאוששות"- YNET כחודש אחרי הפציעה
אולפן שישי ערוץ 2:לוחמי מגלן ביקרו את דניאל כמה ימים אחרי הפציעה
הפצוע קשה התעורר וביקש את אימא- YNET כמה ימים אחרי הפציעה
♣
סרטונים:
♣
♣
ניתן לפרסם כתבות,קישורים ותמונות ולהתחבר לעדכונים דרך הפייסבוק: Alon Kibbutz Ein-Gev וזכותכם כמובן לבקש להוריד אתכם מרשימת התפוצה של מייל העדכון אם זה מפריע לכם.
נקווה לראותכם בקיץ בעין גב ובכל אופן שיהיה לכם ולבני ביתכם שנה טובה .
א.צ עלון עין-גב
א.צ קיבוץ עין גב
קומץ מכתבי תודה בעקבות מבצע האירוח בעין גב במהלך המלחמה בדרום קיץ 2014
כתבה מפרגנת למתנדבי רפאל בידיעות הקיבוץ
לכבוד חג ה77 לעין גב הציג צוות ארכיון עין גב הקשורים לכיבוש הסוסיתא ע"י חברי עין גב במלחמת השחרור והאחיזה במוצב עליו .
ב2005 נמצאו בנשקיה בעין גב ציורים של תצפיתן שישב במוצב ב1949בעת שחברי עין גב החזיקו אותו ושרטט את הגזרה. עוזי וחגי קרן יצאו בעקבות אותם ציורים והצליחו לצלם ממהר תמונות שהמחישו עד כמה דייק הצייר.
דוד בן גוריון מבטיח במכתב לחברי עין גב לבנות ישוב על ההר.
רולי שטיין משתייך לקבוצה של צנחני רחיפה שבכל רגע אפשרי יוצאים לרחף.בדרך כלל נתיב הריחוף מתחיל בתבור ומסתיים בכנרת. בשבועות האחרונים נחתה הקבוצה כבר כמה פעמים בחוף העינגבי, רולי שלח לנו שני סרטונים שצילם בזמן הריחוף ומכיוון שהנחיתה היא בחוף עין גב הם מאפשרים לנו לראות מזווית מעניינת כיצד נראית כיום הפדחת של המשק.
בימים אלה ספטמבר 2014 התחלנו את קטיף האשכוליות האדומות מזן ריו רד המיועד לייצוא בכל יום נקטפים עשרות טונות. פרדס האשכוליות בעין גב הוא ענף חדש יחסית,זו השנה החמישית לתנובתו. 200 הדונם שלו נהנים מנוף יוצא דופן הצופה לכנרת. בשנים האחרונות סובל הגידול בעולם ממחירים נמוכים ולכן משתדלים בעין גב לקטוף את הפרי ראשונים בתקווה להנות ממחיר סביר יותר. נקווה לטוב.
חינוך עין גב -חופש גדול 2014
טיולי עמרם ויוסי פתחו את העונה בגליל עם טיול לנחל כמון, נחל צלמון ולישוב הצבעוני והמסקרן (מעלה) צביה. למעוניינים להצטרף לטיולים הבאים ניתן לפנות ליוסי בריל.
מעלה צביה
בכפר הנופש נערכה הרמת הכוסית המסורתית של עובדי התיירות לרגל סיום החופש ולקראת החגים.
במהלכה ניתנה תעודת עובדת מצטיינת לנטלי קודלץ' עובדת משק הבית על עבודתה המסורה.
עין גב נפרדה מדלי קדמון ז"ל
לאמא
שנים ארוכות של שקיעה בעולם הדמדומים, ואת הולכת ומתמעטת...וכבר מזמן את "משוחררת מפחד עלי"..
אספתי חיוך ומלמול, וזה הכל, ואת נפשך כבר לא ידעתי.
*
חייך היו מסע ארוך, אשר החל ב"מלחמה הגדולה", נמשך על פני המאה העשרים, ואף דלגת אל המאה העשרים ואחת.
מילדות, היית מורדת ושורדת.
תחילה, בווינה, מרדת בבית היהודי המסורתי, כשהתעקשת ללמוד בגימנסיה הריאלית, וכשהלכת לתנועת הנוער הציונית סוציאליסטית "תכלת - לבן", ושומו שמיים, יצאת לטיולים בהרים ורקדת, (כן, פעם רקדת). התחלת ללמוד באוניברסיטה, בהחלט לא המקום שייעד לך אביך.
וכשהתקדרו שמיה של וינה, לאחר האנשלוס, בערב ליל הבדולח, יצאת עם אבא למסע שנמשך כמעט עשר שנים, בדנמרק ובשבדיה. בהכשרת "החלוץ" חלמתם על עלייה לארץ ישראל ועל "חיים אמיתיים בקיבוץ", כך כתב אבא לוילי ריטר ולעזרא, החברים מווינה, ממייסדי עין גב.
תאונה קשה, בעת עבודה בשדה, פגעה ברגלך, אך את מעולם לא ויתרת, ונלחמת שלא להיות נכה.
אהבת לצטט את התפילה:
"אלוהים, הבא לי שלוות נפש להסכין עם אשר לא אוכל לשנות
והאומץ לשנות את אשר לא נבצר ממני.
ותן לי חכמה להבדיל בין זה לזה".
דברים אלה מצאתי ביומן שכתבת, שנים רבות לאחר מכן, בזמן שאבא היה חולה וחסר אונים ואת היית נחושה, לא להשבר, לא לבקש רחמים. ובכלל, כשאבא ואני היינו חולמים, את היית העוגן והיציבות .
שרדת במאבק היום יומי בקיבוץ ספר, בחמסינים, ביללות התנים ובמלחמות חדשות, בארץ, בה קיוויתם שתמצאו שלווה.
...במקום הרגליים הפצועות הייתה לך תבונת כפיים. סרגת, רקמת, תפרת בגדים לבובות שלי. אני זוכרת במיוחד את הסוודר הכחול עם השפן הלבן שכה אהבתי, והוא ליווה אותי בימי הפינוי , במלחמת העצמאות, כשאת ואבא נשארתם להגן על עין גב. (ובכלל, לשפנים לבנים היה במשפחתנו הקטנה מקום מיוחד, בסיפורי המעשיות של אבא).
בבית שלנו היו : כורסא של אבא וכורסא של אמא וביניהן שולחן עגול ועליו מפה בסריגת "קרושה", מעשה ידיך. תמיד ספר בידיכם. את היית תאבת דעת. למדת אמנות, ספרות, היסטוריה, פילוסופיה, ומה לא..
הנחלתם גם לי אהבה לספרים, לתרבות אירופה, לעולם שממנו באתם, "לעולם של אתמול".
*
בין "בית הזית" לבית הדואר, בו אמא עבדה שנים רבות, פרחי הפונציאנה (צאלון נאה) מאדימים. בית הדואר שופץ והתחדש, והפך למעין אתר הנצחה. כמה חבל שאמא כבר לא ראתה את תמונותיה המוגדלות על קירות הבית. אני נרגשת גם בשבילך, אמא, לנוכח מעשה נאצל זה.
ואני רוצה להודות לאנשים הנפלאים, שטיפלו באמא בבית הסיעודי, במסירות, בצניעות ובאהבה, וליוו גם אותנו, בסבלנות ובהבנה.. אין לי מילים לתאר את עבודתכם – שליחותכם, באמת תודה גדולה לכם.
ולחברי עין גב, תודה שזכיתי לגדול ביניכם ועמכם, ועד היום, אחרי עשרות שנים במקום אחר, לבוא לכאן זה למצוא בית..
*
לסיום, קדיש.
לא היו לך בנים, רק בת אחת.
הקדיש שלי הוא קדיש של נשים. (את המוזיקה כתב מוריס ראוול למילים המסורתיות).
הוא מוקדש לך, אמא, ולאמך, סבתא הלנה, לדודה מאלי אחותך וגם לתינוקת יודיס, בתה, עליה כלל לא ידעת. אנו גילינו את עצם היותה עלי אדמות ארבעה חודשים בלבד, בארכיון הקהילה היהודית בווינה.
הן ניספו בטריזיינשטאט ובאושוויץ ולא זכו להגיע לקבר ישראל.
נעמי
שנים ארוכות של שקיעה בעולם הדמדומים, ואת הולכת ומתמעטת...וכבר מזמן את "משוחררת מפחד עלי"..
אספתי חיוך ומלמול, וזה הכל, ואת נפשך כבר לא ידעתי.
*
חייך היו מסע ארוך, אשר החל ב"מלחמה הגדולה", נמשך על פני המאה העשרים, ואף דלגת אל המאה העשרים ואחת.
מילדות, היית מורדת ושורדת.
תחילה, בווינה, מרדת בבית היהודי המסורתי, כשהתעקשת ללמוד בגימנסיה הריאלית, וכשהלכת לתנועת הנוער הציונית סוציאליסטית "תכלת - לבן", ושומו שמיים, יצאת לטיולים בהרים ורקדת, (כן, פעם רקדת). התחלת ללמוד באוניברסיטה, בהחלט לא המקום שייעד לך אביך.
וכשהתקדרו שמיה של וינה, לאחר האנשלוס, בערב ליל הבדולח, יצאת עם אבא למסע שנמשך כמעט עשר שנים, בדנמרק ובשבדיה. בהכשרת "החלוץ" חלמתם על עלייה לארץ ישראל ועל "חיים אמיתיים בקיבוץ", כך כתב אבא לוילי ריטר ולעזרא, החברים מווינה, ממייסדי עין גב.
תאונה קשה, בעת עבודה בשדה, פגעה ברגלך, אך את מעולם לא ויתרת, ונלחמת שלא להיות נכה.
אהבת לצטט את התפילה:
"אלוהים, הבא לי שלוות נפש להסכין עם אשר לא אוכל לשנות
והאומץ לשנות את אשר לא נבצר ממני.
ותן לי חכמה להבדיל בין זה לזה".
דברים אלה מצאתי ביומן שכתבת, שנים רבות לאחר מכן, בזמן שאבא היה חולה וחסר אונים ואת היית נחושה, לא להשבר, לא לבקש רחמים. ובכלל, כשאבא ואני היינו חולמים, את היית העוגן והיציבות .
שרדת במאבק היום יומי בקיבוץ ספר, בחמסינים, ביללות התנים ובמלחמות חדשות, בארץ, בה קיוויתם שתמצאו שלווה.
...במקום הרגליים הפצועות הייתה לך תבונת כפיים. סרגת, רקמת, תפרת בגדים לבובות שלי. אני זוכרת במיוחד את הסוודר הכחול עם השפן הלבן שכה אהבתי, והוא ליווה אותי בימי הפינוי , במלחמת העצמאות, כשאת ואבא נשארתם להגן על עין גב. (ובכלל, לשפנים לבנים היה במשפחתנו הקטנה מקום מיוחד, בסיפורי המעשיות של אבא).
בבית שלנו היו : כורסא של אבא וכורסא של אמא וביניהן שולחן עגול ועליו מפה בסריגת "קרושה", מעשה ידיך. תמיד ספר בידיכם. את היית תאבת דעת. למדת אמנות, ספרות, היסטוריה, פילוסופיה, ומה לא..
הנחלתם גם לי אהבה לספרים, לתרבות אירופה, לעולם שממנו באתם, "לעולם של אתמול".
*
בין "בית הזית" לבית הדואר, בו אמא עבדה שנים רבות, פרחי הפונציאנה (צאלון נאה) מאדימים. בית הדואר שופץ והתחדש, והפך למעין אתר הנצחה. כמה חבל שאמא כבר לא ראתה את תמונותיה המוגדלות על קירות הבית. אני נרגשת גם בשבילך, אמא, לנוכח מעשה נאצל זה.
ואני רוצה להודות לאנשים הנפלאים, שטיפלו באמא בבית הסיעודי, במסירות, בצניעות ובאהבה, וליוו גם אותנו, בסבלנות ובהבנה.. אין לי מילים לתאר את עבודתכם – שליחותכם, באמת תודה גדולה לכם.
ולחברי עין גב, תודה שזכיתי לגדול ביניכם ועמכם, ועד היום, אחרי עשרות שנים במקום אחר, לבוא לכאן זה למצוא בית..
*
לסיום, קדיש.
לא היו לך בנים, רק בת אחת.
הקדיש שלי הוא קדיש של נשים. (את המוזיקה כתב מוריס ראוול למילים המסורתיות).
הוא מוקדש לך, אמא, ולאמך, סבתא הלנה, לדודה מאלי אחותך וגם לתינוקת יודיס, בתה, עליה כלל לא ידעת. אנו גילינו את עצם היותה עלי אדמות ארבעה חודשים בלבד, בארכיון הקהילה היהודית בווינה.
הן ניספו בטריזיינשטאט ובאושוויץ ולא זכו להגיע לקבר ישראל.
נעמי
דברי פרידה של הנכד איתי שנישאו בלוויה:
הספד לסבתא:
כמו שאמא אומרת (או מצטטת) סבתא שייכת לדור שהיתה לו ביוגרפיה.
היא נולדה בווינה ב-1917, ברגע האחרון של העיר כבירתה עתירת הארמונות של אימפריה אירופית קתולית ותיקה. מעיר זו שהגיעה באותה תקופה לשיא של יותר משני מיליון תושבים והייתה גם אחד ממרכזי התרבות החשובים של העולם, פילסה סבתא את דרכה לקיבוץ חדש, קטנטן, עני ויפה על שפתו של אגם הכנרת, והיתה שותפה להקמת מדינה חדשה במזרח התיכון. מדינה יהודית בתוך מרחב ערבי שעיקרו מוסלמי.
מספר שנים לפני שנולדה הגיעו הוריה של סבתא לווינה מגליציה המזרחית, שהיה חבל פולני שנכלל באימפריה האוסטרו הונגרית. הם היו יהודים שומרי מצוות ודיברו ביניהם אידיש. אבל שפתה הראשונה של סבתא היתה גרמנית, והיא הרבתה לספר לנו כמה התביישה כילדה כשאביה היה יורד לקרוא לה הביתה והיה עושה זאת באידיש במקום בגרמנית ואף קורא לה אתל ציפרה במקום אדלה או דלי. את הגרמנית כשפה ראשונה ירשה כמובן ברבות השנים העברית. סבתא גם התרחקה עם השנים מן הדת כאשר את האלוהים איבדה סופית כשהיתה עדה למעשה זוועה של האס אס לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938.
בית הוריה של סבתא היה זעיר בורגני, ואמה ניהלה חנויות בגדים, ואילו סבתא מצאה את דרכה לתנועת הנוער הציונית-סוציאליסטית "תכלת-לבן" והיתה מרבית שנותיה חברה בקיבוץ שיתופי ושוויוני.
אינני יודע אם סבתא נמשכה אל השינויים האלה מתוך דבר מה שהיה טבוע בה או רק נדחפה אליהם על ידי גורמים חיצוניים. כך למשל, אף שבווינה שבה היו כ-10% מהתושבים יהודים, היו בתי ספר יהודיים, למדה סבתא בגימנסיה כללית ובין חברותיה היו נערות נוצריות ויהודיות כאחד. סבתא היתה תלמידה טובה ונמשכה ללימודי המתמטיקה ושנים מאוחר יותר היתה שואלת אותנו אם כבר למדנו לוגריתמים ומדקלמת כי סינוס אלפא שווה לקוסינוס בטא. והנה בתוך אידיליה זו נפער סדק כאשר לאחר שחזרה לבית הספר מחופשה לרגל אחד החגים היהודיים שאל אותה המורה לפשר היעדרותה ושידר לה במלים "גם את?" את אכזבתו או זעזועו מכך שגילה שהיא יהודיה.
סבתא אמנם לא שלטה בכל ההתפתחויות הביוגרפיות שלה, אבל היא בהחלט בחרה אלו מהן יעצבו את חייה.
סבתא וסבא שנישאו ב-1938 הצליחו להמלט מווינה לפראג ב-9.11.1938 בלי לדעת כי באותו הערב יפרוץ ברחבי גרמניה הנאצית ובאוסטריה שסופחה אליה הפוגרום המכונה "ליל הבדולח". כעבור חודש הצליחו להגיע לדנמרק במסגרת תוכנית להכשרת חלוצים לארץ ישראל. מאוחר יותר נכבשה דנמרק על ידי גרמניה הנאצית, אך באוק' 1943 כשנודע כי הגרמנים מתכוונים לגרש גם את יהודי דנמרק "למזרח" העבירו הדנים את היהודים לחופי שוודיה הניטראלית וחייהם ניצלו. בשוודיה נולדה אמא (9 חודשים בדיוק אחרי פלישת בנות הברית לחופי נורמנדי), וב-1947 הגיעו סבא וסבתא עם אמא לעין גב שבה בילתה סבתא את שארית חייה.
גורלן של אחותה של סבתא ושל אמן היה אחר. הן נשארו בווינה, בתחילה הוצאו מדירתן ונדחקו לדירה בגטו היהודי העתיק של ווינה, אחר כך גורשו לטרזינשטאט ואחרי שנתיים נוספות באוקטובר 1944 נשלחו לאושוויץ, שם נרצחו כשלושה שבועות לפני שתאי הגאזים הפסיקו את פעולתם.
רק כשבגרתי תפסתי שכשסבתא היתה בת 27 רצחו את אמא שלה ואת אחותה. לא עוד חלק בפאזל של השואה, אלא טרגדיה אישית נוראה.
אני חושב שסבתא בחרה, אולי מתוך יצר השרדותי אולי מתוך השקפת עולם, להדגיש את המעשה הנאצל של העם הדני ולא את הטרגדיה הנוראה שאירעה לה.
סבתא וסבא גם לא התנכרו לווינה והמשיכו להיות גאים בה ולהלל את יופיה. עד כדי כך ששנים חששתי לנסוע לווינה פן אתאכזב. לבסוף נסעתי עם אבא ואמא לפני שנים ספורות, ולא התאכזבתי כלל.
סבא וסבתא גם דיברו ביניהם בבית גרמנית במבטא אוסטרי רך, ולכן בניגוד ליהודים רבים שהגרמנית היא עבורם שפתם של הנאצים לא התפתח אצלי יחס כזה כלפי השפה הגרמנית. סבא הדריך תיירים גרמנים, וסבא וסבתא אמרו כי הדור הגרמני הצעיר אינו אשם במעשי אבותיו או סבותיו. אני זוכר שסבתא אמרה לי פעם שמי שמסרב לשרת בצה"ל או בשטחים נשלח לתקופה קצרה לכלא, ואילו חייל גרמני שהיה מסרב פקודה היה "מקבל כדור בראש".
סבתא יצאה מתקופת מלחמת העולם עם רגל אחת קצרה מהשנייה, צולעת ונתמכת במקל, ועדיין בתור ילד מעולם לא חשבתי עליה כנכה. סבתא השתמשה במקל כהארכה ליד וניצלה אותו בצורה משעשעת כדי לחפות על כך שהיתה נמוכת קומה – במקום לקחת כסא הייתה מושיטה את המקל אל על כדי ללחוץ על כפתור גבוה, להפעיל את המטוטלת של שעון הקוקייה וכדומה. הקלנועית הייתה בכלל המרצדס שלה. גם באלה היה ביטוי לפרגמטיות וליצר ההשרדות האופטימיים של סבתא.
כמו בדרך כלל בין נכדים לבין סבא וסבתא היו היחסים בינינו טהורים ומבוססים על נתינה מן הצד של סבא וסבתא ללא בקשת תמורה. סבא היה קונה לנו בקביעות פליימוביל בטבריה – כשסבתא החליפה אותו במשימה היא ביקשה בטעות פלייבוי לנכד... דרישות לא היו לסבתא ממני – חוץ אולי מכך שמספר פעמים קרה שלפני היציאה לחדר האוכל כשבאתי לבקר, סבתא שאלה אותי אם אני לא מתלבש, ואני חשבתי שאני כבר לבוש. ואזכיר גם בחיוך שסבתא לא השלימה עם זה שאני לא שותה קפה, והקפידה לשאול אותי גם כשהגעתי לגיל 30: "אתה עוד לא שותה קפה?"
אני זוכר את צליל הליכתה של סבתא, כשעוד הלכה, רעש הנעל האורתופדית החורקת; כל גרברה תזכיר לי את סבא וסבתא שאת גינתם ניסיתי לשמר גם אחרי שסבא לא היה יכול לטפל בה יותר; כשאני שומע המיית יונים אני כמעט מרגיש את דקירת המיטה בחדר הפינתי בדירתה של סבתא שבו הייתי מתעורר לקול המייתן.
סבתא כמובן שמחה בהצלחות נכדיה והצטערה בכאביהם, והיא כמובן חסרה לי ברגעי הצלחה וברגעי כאב וחשש בשנות האלצהיימר שלה.
אינני זוכר את סידורן הפנימי של דירות קודמות שגרתי בהן, אבל את הסדר הפנימי ואת הריהוט בדירה של סבא וסבתא אני חושב שאני יכול לשחזר בצורה מדויקת, כיוון שהוא מעולם לא השתנה.
אבל הנה מסתבר ששום דבר הוא לא לתמיד. אפילו סבתא.
באהבה,
איתי, בשם הנכדים
ליד הדנובה הכחולה, בעיר וינה, נולדה דלי לפני 97 שנים. היא היתה בת למשפחה שומרת מצוות שהגיעה מגליציה. כילדה הריחה את ריח ההשכלה ונפרדה מן המסורת כשסירבה ללמוד להיות תופרת ומבשלת, לקראת היותה אישה כנועה וחסודה והלכה ללמוד דעת בתיכון ובאוניברסיטה. היציאה מן הישן אל החדש והרצון לשמור על השורש הביא אותה ואת חבריה לתנועת הנוער. אותה תנועת 'תכלת לבן' ממנה הגיעו כמה מן הוותיקים לעין גב. אלא שהיא לא זכתה להיות בין המקימים של הקיבוץ . הם עלו לפניה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הוקמו הכשרות בדנמרק ל1000 חלוצים . עם כניסת הנאצים לאוסטריה וצ'כוסלובקיה יצאו עוד 600 להכשרות. דלי ואגון שכבר כרתו ביניהם ברית יצאו יחד להכשרה בדנמרק. הם עבדו בין איכרים מהמקום ולאט לאט הסתגלו לעבודה החקלאית המתישה. הסרטיפיקטים , רישיונות העלייה לארץ, לא הגיעו והכשרתם של החלוצים התארכה. אך פרצה מלחמת העולם השנייה וב1940 כבשו הגרמנים את דנמרק. הם הבטיחו כי לא יגעו ביהודים כל עוד תשמר הברית בינם לבין הממשל הדני שהגן על אזרחיו היהודים. באותה תקופה היתה לדלי תאונה שהפכה אותה לנכה כל ימי חייה. ב1943 לפני שבעים ואחת שנים, כשמעשי המחתרת הדנית התחזקו,
הגרמנים ביטלו את הממשל העצמי הדני וחרב המוות איימה על יהודי המקום. הם
כבר ידעו מה מצפה להם. הודעה של דני נאמן ואנושי שעומדים לגרש למוות את יהודי דנמרק הניעה את היהודים להסתתר ואת המחתרת הדנית להבריח 7000 יהודים בסירות לשוודיה. בין הנמלטים היו דלי ואגון. בשוודיה אגון היה עסוק בארגון ההוראה לילדים וצעירים ודלי עזרה על ידו. שם נולדה נעמי. אגון האמין כי חינוך הומניסטי רחב יחסן את חניכיו מהתוצאות המרות של נסיבות חייהם ויכשיר אותם להקים חיים חדשים בארץ ישראל. בשוודיה נודע לדלי על רצח אמה ואחותה שנשלחו מגטו טריזנשטט לאושוויץ.
הגרמנים ביטלו את הממשל העצמי הדני וחרב המוות איימה על יהודי המקום. הם
כבר ידעו מה מצפה להם. הודעה של דני נאמן ואנושי שעומדים לגרש למוות את יהודי דנמרק הניעה את היהודים להסתתר ואת המחתרת הדנית להבריח 7000 יהודים בסירות לשוודיה. בין הנמלטים היו דלי ואגון. בשוודיה אגון היה עסוק בארגון ההוראה לילדים וצעירים ודלי עזרה על ידו. שם נולדה נעמי. אגון האמין כי חינוך הומניסטי רחב יחסן את חניכיו מהתוצאות המרות של נסיבות חייהם ויכשיר אותם להקים חיים חדשים בארץ ישראל. בשוודיה נודע לדלי על רצח אמה ואחותה שנשלחו מגטו טריזנשטט לאושוויץ.
ב1947 עלתה המשפחה לעין גב והצטרפה אל חברי תנועתם שכבר הספיקו לחיות עשר שנים בקיבוץ.
אגון פנה לרפת. דומה כי בימים ההם קיבלו פרות עין גב השכלה גבוהה.
דלי היתה לממונה על הקשר : במשרדה היה הטלפון של הקיבוץ, ממנו נשלחו המכתבים ומקופסת עץ מהודרת נשלפו כרטיסי הנסיעה באגד שהיו הקדמה לרכב לחבר היא גם חילקה כסף לחברים מהקופה הקטנה והמיסתורי של הקיבוץ שלעיתים קרובות היתה ריקה. דלי ניהלה את תיק המכתבים של הקיבוץ. זה היה תיק שחור בו תויקו כל העתקי
המכתבים שהקיבוץ הוציא למשרדים ולאנשים וכל המכתבים שהקיבוץ קיבל. חברים היו באים למשרדה של דלי לקרוא בתיק ולהבין מה בעצם באמת קורה בקיבוץ. ניהול תקציב
הבולים היה אחד מהתפקידים העדינים ביותר שבקיבוץ. דלי ניהלה אותו בתקיפות
המיישמת את הקשיחות הנדרשת מקיבוץ עני. ממשרדה גם יצאו החבילות לחיילים הבנים בתקווה שהחבילות תקשרנה את הבן לרעיון ולדרך.
על יד משרדה של דלי שגם היה בית המזכירות היה חדר סידור העבודה
והאינפורמציה שיצאה מהבית הזה היתה גורלית.
המכתבים שהקיבוץ הוציא למשרדים ולאנשים וכל המכתבים שהקיבוץ קיבל. חברים היו באים למשרדה של דלי לקרוא בתיק ולהבין מה בעצם באמת קורה בקיבוץ. ניהול תקציב
הבולים היה אחד מהתפקידים העדינים ביותר שבקיבוץ. דלי ניהלה אותו בתקיפות
המיישמת את הקשיחות הנדרשת מקיבוץ עני. ממשרדה גם יצאו החבילות לחיילים הבנים בתקווה שהחבילות תקשרנה את הבן לרעיון ולדרך.
על יד משרדה של דלי שגם היה בית המזכירות היה חדר סידור העבודה
והאינפורמציה שיצאה מהבית הזה היתה גורלית.
שנים על שנים היתה דלי מגיעה לעבודה למרות הקושי שלה ללכת. היא אהבה את עבודתה ואת העובדה שמסביבה מתרחשים הדברים החשובים.
אולם הדבר החשוב ביותר עבורה תמיד היתה משפחתה. נעמי היתה מושא
הערצתה ועם חתונתה של נעמי לאסף היא העריצה את כולם ביחד כמו שידעה.
באינטנסיביות.
אולם הדבר החשוב ביותר עבורה תמיד היתה משפחתה. נעמי היתה מושא
הערצתה ועם חתונתה של נעמי לאסף היא העריצה את כולם ביחד כמו שידעה.
באינטנסיביות.
מבחן עצוב וקשה
היה לה עם מחלתו של אגון. היא ראתה את דעיכתו ואת אובדן הקשר מתוך מודעות עליונה כי עליה לא לשקוע ברחמים עצמיים. שעליה להאמין כי בכוחה להיאחז בעבודה ובאיפוק רב כדי לשמור על צלם. שנים ליוותה את אגון בשקיעתו למרות הכאבים התמידיים מהם סבלה. כשנפטר אגון חשה כי נותר בה האומץ להמשיך בזכות
העבודה והמשפחה.
היה לה עם מחלתו של אגון. היא ראתה את דעיכתו ואת אובדן הקשר מתוך מודעות עליונה כי עליה לא לשקוע ברחמים עצמיים. שעליה להאמין כי בכוחה להיאחז בעבודה ובאיפוק רב כדי לשמור על צלם. שנים ליוותה את אגון בשקיעתו למרות הכאבים התמידיים מהם סבלה. כשנפטר אגון חשה כי נותר בה האומץ להמשיך בזכות
העבודה והמשפחה.
אחרי מותו של אגון המשיכה במאמציה לחיות חיים של כבוד. לדידה חיי כבוד הם חיי רוח ולימודים.
עד שחלתה באלצהיימר עד אובדן קשר.
אנו ליווינו את נעמי ומשפחתה הנהדרת כשהיא מלווה קודם את אגון ואחר כך את דלי שנים ארוכות בכבוד ענקי, בחום לבב , בשמירה על צלם. דורות של עובדי הבית הסיעודי ליוו את דלי בכל דרכה הארוכה והעצובה. ואליהם אנו נושאים את עיננו בהערכה עמוקה.
למשפחה שלא ויתרה לעצמה וגילתה תעצומות נפש ותרבות
עליונה בליוויה של דלי נוכל רק לומר כי אנו שואבים ממנה השראה.
עליונה בליוויה של דלי נוכל רק לומר כי אנו שואבים ממנה השראה.
כשנפתח בית הדואר המשוחזר של עין גב, כאשר נתלו
התמונות של דלי על הקיר לא ערכנו חנוכת בית ראויה. כנראה חשנו כי קיצה של דלי
קרב וסרט חנוכת הבית היה צריך להיגזר על ידה. עתה עם מותה ילווה זיכרה את הבית המשוחזר שימשיך לקבל ולשלוח מכתבים גם בעידן הדואר
האלקטרוני.
התמונות של דלי על הקיר לא ערכנו חנוכת בית ראויה. כנראה חשנו כי קיצה של דלי
קרב וסרט חנוכת הבית היה צריך להיגזר על ידה. עתה עם מותה ילווה זיכרה את הבית המשוחזר שימשיך לקבל ולשלוח מכתבים גם בעידן הדואר
האלקטרוני.
בעצם הימים הללו כשפורסמו מכתבי חיילים למדנו שחרף השפות האלקטרוניות
עדיין מחפשים קשר במילה הרחוקה ,במילה המתגעגעת , דרך המכתב הכתוב והמבויל.
אנו בטוחים שדלי מסתכלת מלמעלה על כל אלה בסקרנותה החופשית
והמשוחררת.
עדיין מחפשים קשר במילה הרחוקה ,במילה המתגעגעת , דרך המכתב הכתוב והמבויל.
אנו בטוחים שדלי מסתכלת מלמעלה על כל אלה בסקרנותה החופשית
והמשוחררת.
מוקי צור
שיר שליהודה עמיחי שהוקרא בלוויה
שירים של גתה שהוקראו בלוויה
את חג המשק ה77 לקיבוצנו עין גב ציינו כאמור בסופ"ש האחרון ה12-11 ליולי בצנעה ובצל המלחמה שפרצה במדינה. מוזר איך הגלגל מסתובב, אם בעשורים הראשונים עין גב היתה שם נרדף לישיבה במקלטים בשנים האחרונות אנחנו בין המקומות בו נשמרת פסטורליה ומשמש מפלט ולמלא מצברים.
ביום שישי יצאנו בשתי ספינות עמוסות מהצי העינגבי לשייט בכנרת .עין גב מחזיקה בצי כבר מימי ראשיתה . חשוב לזכור שהנתיב הימי היה בשנותיה הראשונות הנתיב מרכזי לגישה לישוב .עין גב היה הישוב היהודי היחידי במזרח הכנרת .הפרידות המרגשות כמו גם קבלות הפנים נערכו במזח.
לקראת ערב נערכה קבלת שבת .את המפגש ניצלנו גם לתמונות מחזור של בני עין גב החיים במשק.
בלילה נערך ערב ספרותי עם יוחיק רון מבני עין גב הראשונים בעקבות ספרו "השועל" המספר את סיפורו של אביו ניסים רון המשולב בסיפורי עין גב הישנה הטובה.
למחרת יצאנו בעקבות העבר העינגבי לאתרים וסיפורים .אירוע אותו הובילו בני עין גב. כל קבוצה עברה מאתר לאתר ושמעה על גלגולו של המקום או אנקדוטה מהעבר כפי שזוכרים אותם בני המשק הותיקים.
את החג קינחנו ביום כיף של ספורט אתגרי : אומגה, קיר וחבל טיפוס, חץ וקשת וכדורשת.
תודה לכל מי שהגיע לציין איתנו את 77 השנים הראשונות ובמיוחד לכל מי שנתן יד בארגון .
תגובות