דף לזכרה של צביה צברי ז"ל

אמא אהובה ויפה שלי

הפעם המילים תקועות עמוק.

הפעם המילים לא זורמות

והדבר היחידי שזורם  מאז מותך הן הדמעות.

כל כך רציתי לראות אותך רק עוד פעם אחת, לשמוע את קולך, לגעת בעור קטיפתך,

לנשק אותך ולחבק אותך, רק עוד פעם אחת.

כמו ערוצי נחל חדשים, כך יהיו געגועים אליך, הם לעולם לא יפסקו.

העצב אין לו סוף.

את עננת העצב שעוטפת אותי כרגע, ושעוטפת את אבי , אחיי ואחיותי האהובים,

אשתדל להסיר במחשבות וזכרונות שהצחוק הוא המוטיב. את ידעת להיות מצחיקה כשרצית והצלחת להצחיק נשמות רבות.

טיפוחך האישי היה חשוב לך, וגם ביום קיץ לוהט לא ויתרת על האיפור, ושיערך תמיד היה מסודר בסטייל – כאילו יצאת ממספרה בבברלי הילס.

ריחות המאפה ובישוליך לעולם יהיו חרוטים בזכרוננו.

היתה לך חכמת חיים שלא תמיד קיבלה אוזן קשבת.

משפחתך היתה חמצן נשמתך. בליבך היתה דאגה תמידית לילדייך ולבעלך. לפעמים דאגת יותר מדי והעמסת את ליבך בפעימות יתר.

את הענקת לנו בית חם ואוהב, שהסדר והניקיון בו שיגעו אפילו את הג'וקים.

לאוספים שלך היה סדר מופתי.

עוטפים אנו אותך במרבד של פרחים בצבע הלילך. צבעך האהוב, פרחי הסייפנים האדומים ופרחי הפלומריה שאהבת לשים בשיערך.

אמא אהובה שלנו,

תמיד אהבת נופים, אהבת לטייל ורצית לראות עולם, ומבלי להזהיר את אף אחד, הוצאת לעצמך דרכון אישי, מסווג אישי ביותר ויצאת למסעך.

עוטפים אנו אותך בכנפי מלאכים, באהבה ובאור שימשיך להקרין את נשמתך, ואת מסעך האישי.

היי ברוכה אמא אהובה ויפה.

אוהבים אותך אין סוף.

דפנה,סמדר, הדס, אורן בועז אבא 

ונירה.

♣

אמא

הרבה תכונות אפיינו אותך, אבל אחת שמאד בלטה ואפיינה אותך הייתה העקשנות הבלתי מתפשרת, סוג של לוחמנות ובעיקר במה שקשור בך.

עברת בגבורה עצומה את האירוע המוחי הראשון שלך שפקד אותך לפני שלוש עשרה שנה. והיום...שלוש עשרה שנה אחרי, שוב, בלי הכנה מוקדמת ובאופן פתאומי, תקף אותך האירוע השני. האמנו בך, האמנו שגם הפעם תנצחי אותו. אבל הוא היה גדול וקשה, לא היה סיכוי – אפילו בתקוות.

ארבעה ימים נאבקת על חייך. ארבעה ימים שהרגישו כמו נצח. הכל קרה מהר מדי, היינו ועדיין מבולבלים ולא ממש הפנמנו עד כמה קשה מצבך , ושזה היה על זמן שאול.

אבא, דפנה, בועז ואני הקפדנו לבקרך מדי יום בטיפול נמרץ ברמב"ם. הייתה בנו ציפייה אדירה לתקשר אתך, אבל היית מורדמת ומושמת ואנחנו בכינו מעליך. ביום רביעי לא יכולתי להצטרף אליהם מפאת נסיעה חשובה שהייתהי צריכה לנסוע עם לילוש. בדרך הביתה בשעות הצוהריים המאוחרות הנייד צלצל. דפנה הייתה מעבר לקו , הודיעה לי חד וחלק "אמא נפטרה" פרצנו שתינו בבכי. הלב פעם בחוזקה והגוף רעד. כל כך פחדתי מהרגע הזה, הרגע שמשתק את כולך ואתה מבין שהפעם...זה סופי. זהו נגמר המאבק על חייך. אבל יחד עם הכאב ליבי שלם איתך.

אמא עומדים פה אנשים מכובדים שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה, בדרכך הסופית איתנו. אנחנו כבר מתגעגעים אליך ולא אטעה אם אגיד שאולי יותר מכולם זה האיש שלך , האיש שחי אתך 53 שנה ביחד. האבא היקר והאהוב שלנו. אנחנו מבטיחים לך ולעצמנו שנשמור עליו מכל משמר ונלווה אותו בכל רגע בחייו.

עצובה לי הפרידה ממך!!!

קומי לך אמא יקרה ולכי לך.

אני תקווה שמנוחתך תהייה שלמה ושלווה.

עוטפת אותך באהבתי

           סמדר.

♣

אמא אהובה ומתוקה שלי,

רק ביום שבת , יומיים לפני האירוע המוחי דיברנו בטלפון. סיפרת לי שוב ושוב על כמה כואב לך הגב בגלל פריצת דיסק. אמרת לי – שרק אבוא כבר וכל הכאבים שלך יעברו.

אמרת לי- שאני התרופה שלך, אז איפה את עכשיו אמא?

אני פה, אני פה ואני כל כך מתגעגעת ואוהבת אותך.

באותה שיחת טלפון, רצית לספר עוד כל כך הרבה ואמרתי לך – "אמאל'ה , אנחנו נתראה עוד כשבוע וחצי ב14 לנובמבר, שמרי קצת סיפורים. נשב ביחד כמו כל ביקור שלי, על כוס קפה ועוגה, ואת עם הסיגריה שכל כך אהבת."

לפחות מקום האירוע שבו התמוטטת היה ליד עץ הקלמנטינות, בגינה שאת ואבא כל כך טיפחתם ואהבתם, ליד כל הפרחים שאהבת, ובעונה – היית קוטפת את הורדים ומתענגת מיופים וריחם. תמיד אזכור עד כמה מילאת את הבית בפרחים.

והיום אמא – זה תורנו לכסות אותך בשמיכת פרחים ססגוניים וריחניים כבושים שכל כך אהבת.

אני כל כך אוהבת ומתגעגעת אליך – אמא שלי.

אני מתגעגעת אליך עד השמים ובחזרה.

היי שלום אמא

אוהבת עד בלי די

הדס

♣

אמא יקרה ואהובה שלנו

הכל קרה כל כך מהר שאפילו לא הספקנו להיפרד ממך בנשיקה או איזה חיבוק ולמלא את לבך באהבה שתוביל אותך בבטחה גם בעולם הבא.

אמא את תמיד קראת לי "נסיך". אבל כולנו היינו הנסיכים והנסיכות שלך , את זה כולנו יודעים , אבל את אמא היית המלכה שלנו. תמיד דאגת שלא יחסר כלום בממלכה הקטנה שלך, שאותה הקמת לתפארת עם אבא נפלא ושישה ילדים.

אם רק היינו רוצים לאכול אז ידיך המדהימות היו מכינות מטעמים לחיך אם במטבח של הקיבוץ או במטבח המשפחתי. הדגם ברוטב המיוחד שלך. הקובנה של השבת והמרק המנצח אלו הטעמים  שלך שעכשיו ספוגים בתוכנו ואותם לא נשכח. אם לא הרגשנו טוב מכף רגל ועד ראש. את היית מטפלת בנו בחום ואהבה עם מסירות של אמא שנותנת את כל הנשמה.

אם היה לנו קר , תמיד היית דואגת שניקח איזה מעיל או סוודר שיחמם אותנו וכך הכל יהיה בסדר.

כשרואים את תמונותינו מעל מיטתך שבחדרך הסגלגל מבינים את עוצמת האהבה שנתת לנו גם כשלא תמיד היה קל ובכל זאת אף פעם לא ויתרת.

אמא אנחנו פה אבא והילדים נהיה חזקים ונשמור על המשפחה וגם על הגינה בחום ואהבה. כמו שתמיד את עשית בשבילנו ואני בטוח שגם עכשיו את ממשיכה לשמור משם עלינו.

אוהבים אותך ולא נשכח אותך אף פעם אמא יקרה.

                                                              בועז

כך באחת הסתלקה לה צביה מן העולם. בשקט, בצנעה, בהחבא.  ספור חייה של צביה מאפיין את הדור ההוא של ימיה הראשונים של המדינה, של העלייה ההמונים ושל העלייה המיוחדת הזו של מרבד הקסמים.  אף שבילדותה חוותה קשיים רבים, הרי בפינה החמה הקרויה בית צברי בקבוץ עין גב , מעולם לא נודע סודה.   יכולתה ליצור משפחה גדולה, חמה, אוהבת וקשורה מאד בינה לבין עצמה, היה הפיצוי שהעניקה לעצמה על השנים הקשות ההן.  הבית שצביה ויוסי בנו יחדיו הוא בית מלא שמחה ומכניס אורחים. הכנסת האורחים של המשפחה ידועה למרחקים, הבית והלב פתוחים  לאנשים.  לא רק לבני המשפחה שהיא די מצומצמת, אלא לכל מי שאי פעם עבר בקיבוץ ושהה פה תקופת מה.  משפחת צברי הייתה משפחה מאמצת של בני גרעין לכל אורך שנות ההיסטוריה של הגרעינים בעין-גב. כשהתעקש ניצן קייזר להיות מאומץ כבן גרעין אצל צברי, אמרה צביה – "די עד כאן, כבר אין לי כוח, יש לי שישה ילדים משלי אני רוצה להתמסר לטיפול בהם",  אך דבריה לא שכנעו אף אחד, וניצן היה לבן המאומץ האחרון מבני הגרעינים.  צביה טיפחה באהבה ובהתמדה את הנוי והפרחים במקומות בהם עבדה בקיבוץ כמו  גם את אווירת הניקיון והסדר.    אך היא הייתה בעיקר בת זוגו הצמודה והתמידית של יוסי צברי- הרץ למרחקים ארוכים.  הם יושבים תמיד בפינה קבועה בחדר האוכל לארוחת הצהרים, נפגשים עם חוג מכרים קבוע מדי יום,  מעין רוטינה קבועה של "מה נשמע".   וכמובן כשאני נפגשת איתם בחד האוכל- עולה תמיד נושא "נירה שלנו" בשיחה- עבורי היא חברה אהובה ויקרה- ועבור צביה ויוסי - הבת הבכורה שנדדה למרחקים.  אי אפשר לחשוב על הצמד חמד –צברי בלי צביה.  הצבעוניות של דמותה, שיער שחור משחור, עור פנים בצבע זית, אצבעות עטורות טבעות, והסיגריה –עליה היה לה כה קשה לוותר.  שמחת החיים, אהבת הבילויים, הריקודים והשמחות הייתה טבועה בה, כמו גם ביוסי עצמו.  צביה- אותות הגיל לא נראו עליך , המשכת לנהל את כל העניינים מסביב באותה אינטנסיביות כמו תמיד, ואיתותי ההזעקה של האירוע הקודם חלפו על פניך מהר מדי. כאילו לא היה דבר, אך לא כך היא- שהרי מצוקת הגוף הכשילה את הנפש ותבעה את שלה.  איך נפרדים  ורק נדמה כי שלשום דברנו?  אני יודעת כי לא סבלת ועזבת את העולם הזה במות נשיקה, באחת הלכת ללא שוב.  אין מילים מנחמות לצער, ליגון, להכרח להיפרד ללא הכנה מקדמת.  ורק דברי השיר הנקראים באזני הנאספים  מהדהדים בקול-       סמדר סיני

לצבייה תמיד צוחקת תמיד מנשקת כשקר כשחם כשהשרקייה שורקת, תמיד עם יוסי עם צמידים ומחרוזות וגם עם סיגריה ביד כי צריך להנות! ואפילו בימים  של מחלות וכאבים בדיחה של יוסי תמיד החזירה חיוכים.  ואני ממש בטוחה כאשר הגוף פתאום  שתק נפרדת מאיתנו  בחיוך ענק . באהבה מהילה ישראלי-שלנק.

צביה חברתי, שכנתי היקרה                                           בכזו פתאומיות זה קרה-    קשה להאמין- שנעלמו מפגשי היום יום על המדרכה שלא אשמע את הצחוק התוסס מבדיחה נושנה,  והכניסות אלינו הביתה מדי פעם לשיחת נשמה, או סל תאנים בשלות מהעץ שלכם בגינה,  וקלמנטינות בשקית תמיד בעונה. ואני אצלך כשחסרה לי גבינה. תמיד במאור פנים גם כשהכל לך כואב ,  סיפורים סיפורים ישר מהלב. ביום שישי את ויוסי עוברים באותה השעה  לארוחת ערב בחדר האוכל –  וכשאין לכם אורחים  - ואנחנו לבד- תמיד אליכם מצטרפים.  והסחוג החריף המריח, תוספת לאוכל, ושערך השחור משחור מסתלסל. אצבעות מלאות טבעות – כשלכל אחת סיפור - וצמידים עוטפים אותך בצלצול. כשעגיל לך מתפרק את באה שאתקן לך אותו. אין יותר מה לתקן מין חלל ריק נשאר אחרייך כמה עצוב – כמה בודד... יהי זכרך ברוך                                    יוכי צדקוני

מרבד הקסמים שנשא ב1949 את יוצאי תימן ארצה במטוסים לא היה יכול להצניח  את המצוקה בדרך . כעולים רבים  אחרים שהגיעו ארצה פצועים על ידי היסטוריה ארוכה של שעבוד ועוני נשא המרבד  גם את הקרעים וגם את  השורשים העמוקים . העולים הביאו עמם טעם של מנגינה, מקצב של אמונה וגעגועים יחד עם אהבה נחושה. .   הילדים  שירדו מן המטוסים נשאו בגאווה את  המסורת עתיקת הימים אך גם שבועה כי ניתן   לרפא את הפצעים  באמצעותה של  ארץ ישראל , נופה, זירתה ואתגריה.  לא תמיד זה קרה והרבה פצעים חדשים נוספו דווקא  כאן. צביה  סיאני בתם  של אבא שלמה ואמא מזל היתה אז נערה צעירה. כאב העקירה ובית קשה ליוו אותה בצמיחתה ככל הילדים היהודים  שעלו ארצה בשנות  החמישים המוקדמות היו הילדים שהגיעו מתימן , לעתים היתומים לעתים אלו  שמשפחתם נשברה נחושים לרקום כאן מחדש את סיפורם.  צביה ויוסי שלא הכירו עוד האחד את השני היו מהילדים הללו. ילדים  שנאלצו  להיות  הורים לעצמם. בחברות הילדים בקיבוצים, בין קרובי משפחה, בנדודיהם בארץ  , בפגישות של חבורות  הם שמרו על גחלת של אהבה ומסירות  ובראו לעצמם  בית בעבודה קשה.   יוסי וצביה רקמו חלום זה יחדיו. הנחלאית מאלומות והפועל נפגשו בעין גב.  הוא רץ והיא בנתה את הבית. ששת הילדים שנולדו בשלוש עשרה שנים היו ההוכחה הבוטה להצלחה הגדולה. הם הביאו הביתה את  שלא הספיקו ההורים ללקט במשך שנות ילדותם.  המקום, עין גב,  היה לא רק תפאורה לרומאן אלא מפעל  שנבנה  יחד עם המשפחה   . לא עוד נדודים אלא גן מטופח, לא תלישות אלא ריצה היודעת כי תמיד תשוב הביתה. באחת הכתבות  על יוסי  המנצח על הדרכים שואלים אותו על צביה והמרוצים והוא עונה ברוחו המבודחת  כי צביה לא רק עמו במרוצים אלא  שהיא אוהבת אותו בגללם. הוא הביא גביעים הביתה והיא זרחה. גידלה ילדים,  באמונה כי היא שהיתה אמא לעצמה  תהיה אם ילדיה ומבצרם.  בכל שעשתה  כמטפלת, כעובדת מטבח ,  כמטפלת  בחולים וקשישים  היא היתה אשת הבית.      כל יום היתה  מאשרת   מחדש את תקוות  האהבה והישגיה. היא  אהבה לא רק לטפל באחרים אלא שהכל מטפלים בה.  מתקשטת ומודיעה לכולם כי השמחה  במעונה.  במשך השנים ובכל  פינה  בארץ  הקימה עין גב סניפים של אוהדים.  -אתה מעין גב ?שאלו,  אתה מכיר את  הצברים?  רשת אוהדי עין גב  היו  אורחים שהוזמנו  לביתם של יוסי וצביה. עוברי אורח וכל שחיפש ידידות הגיעו  לפינת הקפה והסיפורים. בני העדה, אוהבי הגסטרונומיה התימנית, ספורטאים ועובדים חיילים וחקלאים  נמשכו לסאלון של צביה ויוסי הקרוב לכנרת . בקעו מהמקום תמיד הצחוקים הידועים שהדביקו  איש  לרעהו. כל מכשול הופך במסיבת הרעים הנצחית  לסיפור מצחיק המתדפק אל אלבום התמונות. סיפורים עצובים היו מחוץ  לתחום.   צביה  דאגה כי  הסאלון יהיה פתוח. יוסי  רכש כל הזמן נשמות חדשות למועדון. הילדים היו תמיד שותפים למפעל. כאן נרקמת לה ארץ ישראל של אחווה.  . הליידי של החבורה היא צביה.גם כשהגוף  היה חולה ועשן הסיגריות אכל היתה צביה מופיעה על תכשיטיה ובת צחוקה.    צביה נפרדה מאתנו כשהיא נותנת  ליוסי הוראות  מה לקטוף בגן. ילדיה ונכדיה ימשיכו להלך בגן ולהינות מבשמיו ויוסי ימשיך לאסוף את האהבה לחיקו כשהוא משוטט בנופה של עין גב מלווה במשפחה המתגעגעת  לאמא ובחבריו הרבים.                            מוקי צור

דברים שנישאו  באזכרה בבית העלמין בנובמבר 2016

שש שנים עברו להן בלעדיך, ולמרות שהמשכתי בחיי הלאה

ההרגשה מוזרה שאת לא מלווה אותי ביום יום.

תכופות אני מסתכלת בתמונות משפחה ובתמונות שצילמתי בביקורי.

מדהים איזו אישה יפה היית, בחלקן של התמונות ממש דוגמנית.

נזכרת אני בטיולי השבת המשפחתיים שהיינו עושים.

נזכרת בשבתות הגדושות באורחים וחברים.

תמיד אהבת לארח , לפתוח שולחן ולכבד.

את צחוקך הפרוע אני שומעת עד היום בדמיוני.

ללא סיבה נזכרתי שאת ואבא הייתם מתלוצצים מה היית רוצה שנשים לך על הקבר כשתלכי לעולמך

שתי הבקשות שלך היו :מרבד פרחים , וארובה

כדי שתוכלי לעשן. חשבתי על זה ועל הקבר שלך ללא תשומת לב וכוונה ניצבת אבן כארובה שביקשת.

תנוחי אמא ,בתך הדס אוהבת אותך המון עד השמים ובחזרה.

            הדס

לאמא

עכשיו הז'קרנדות בשיא פריחתן . כיפות ענקיות בצבע סגול לילך מקשטות את יהנסבורג

נשירת הפרחים יוצרים מרבדים בסגול לילך,

ובתוך כל היופי הזה אני רואה אותך אמא

יקרה ואהובה שלי עד כמה אהבת את הצבע הזה,

אפילו הוילונות בחדר השינה  שלך היו בצבע סגול לילך

אומרים שזה צבע מרגיע אך למרות זאת הצתת סיגריה על מנת ליצור שלמות של רוגע

אני מתקשה להאמין שכבר עברו חלפו להן שש שנים (פלוס שלוש שנים שלא ראיתיך)

מאז שפרשת כנפים והמראת לך לעולם קסום.

אתמול חזרתי הביתה ושרקתי את שריקתך. תמיד ראית אותי עוד לפני שהספקתי לראות אותך.

תמיד ראית את כולנו ועינך לא פספסו דבר.

אמא יש ימים שאני מתגעגעת אליך ורוצה לספר לך מה קרה בחיי ובחיי ילדי נכדיך הקסומים.

כל כך מתגעגעת לצחוקך הפרוע  ומבט עיניך

אני יודעת שאבא לא הפסיק להתגעגע אליך.

שם למעלה אין שומרי בטחון ותוכלי ללחוץ את ידו של שמעון פרס ולחבק אותו כאוות נפשך.

אמא שלי אין אלו מילות פרידה, כי בתוך ליבי את שוכנת קבע ולעולם לא אפרד מנשמתך.

אוהבת אותך מאד

                                      נירה

עוד אני רוחצת כלים

ריח המושק שוטף אותי

מציצה מלמעלה למדרכה

ציביה עברה? לא רק בדמיוני

חזרה לרגע להראות נוכחות.

אוספת תאנים עם צברי

הולך להביא סולם וממלא לי כלי הפלסטיק

ושם בחלון ציביה במטבח?

לא כבר מזמן לא שם

אבל נוכחת בכל פינה

פעמים רבות עולה בזכרוני.

עם הכתף הכואבת, הצחוק המתגלגל 

ורכילות בין נשים שחסרה לי

כששמעון פרס נפטר ציביה היתה במחשבתי

איך התלבטה בפסח לגשת אליו? יזכור אותי?

קיבלה מאתנו אומץ וניגשה.

איך אהבה את האיש את המדריך שזכר אותה.

התרגש לפגוש אותה כאן בעין גב

עכשיו תוכל לפגוש אותו תמיד.

מין ידיות של שכנים תימנים.

בלי תנאים.

לפעמים יותר לפעמים פחות אבל -

תמיד מאירי עינים, מקשיבים ואוהבים.

סיפורים סיפורים על אותם הימים.

כשהיינו צעירים המפגשים , העבודה

הכאבים על הילדים ואיך היה?

ואין יותר איך יהיה ...

  באהבה יוכי